מחירי בדיור – כשל שוק קלאסי

שוק חופשי הוא למעשה אלגוריתם שליטה עם היזון חוזר, כלומר, על סמך המחירים של היום השוק מייצר יוזמות שישפיעו על המחירים של מחר. אחד הכשלים הקלאסיים של אלגוריתם כזה הוא חוסר איזון בין תדר דגימת הנתונים לבין תדר ההשפעה של יוזמה על מחירים. הדוגמא הטובה ביותר היא כיוון מים באמבטיה: אני מרגיש שהמים קרים אז אני מוסיף חמים, אבל המים עוד לא מתחממים, אז אני מוסיף עוד מים חמים, אבל המים עדיין לא חמים אז אני מוסיף עוד מים חמים ואז אני מקבל מים רותחים!

מחירי הדיור היום הם בדיוק אותם מים רותחים.

נתחיל בבעיה.

דבר ראשון, הדרך הנכונה לבדוק מה קורה בשוק הדיור הוא להסתכל על מחירי השכירות ולא מחיר הקניה מכיוון שבשוק הקניה יש גם ביקוש של משקיעים. במבט חטוף אל שוק השכרת הדירות נוכל לראות עליה של כ 40% בכל חלקי הארץ בין השניה 2008 ו 2011. אם נשווה את המחירים ברביע הראשון של 2008 לזה של הרביע האחרון של 2011 נראה שה 40% האלה הם די יציבים: הממוצע עלה ב 41.6%, בת"א המחירים עלו ב 42.1%, בצפון (ללא חיפה והקריות – מה שאומר פריפריה): 36.7% ובדרום: 39.5%.

בקיצור, עליית המחירים היא לא רק ב"מדינת תל-אביב" היא גם בפריפריה. ומכאן שפתרונות שאמורים להגדיל את הביקוש בפריפריה (תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה בפריפריה) אינם הפתרון המתאים לעליית מחירי הדיור בארבע השנים האחרונות.

אז מה אפשר להסיק?

הבעיה היא ארצית והיא ככל הנראה נובעת ממחסור בדירות. אז בדקתי.

דבר ראשון ננסה לאפיין את הביקוש, הדרך שנראית לי הכי סבירה היא לראות את הגידול במספר משקי הבית, ובכן בממוצע נראה שהגידול בשנות האלפיים הוא של כ 40 אלף בשנה - אז זה הביקוש. עכשיו בואו נראה כמה דירות חדשותנבנו בשנות האלפיים:

אז אנחנו רואים שבתחילת שנות האלפיים נבנו מספיק דירות אבל הן ירדו בהדרגה עד שנת 2007 אז נבנו פחות משלושים אלף. אבל למה?

ובכן מעשה שהיה כך היה.

בשנת 95, החליט שר השיכון שחסרות הרבה דירות כיצפוי גל עליה מאסיבי (עמוד 3, פיסקה אחרונה)

ובמחי יד הקפיץ את התחלות הבניה כמעט ב 40 אלף, מ 44 אלף ל 74 אלף, רובם בבניה ציבורית (כלומר, הממשלה היא מזמינת הדירות). אולם גל העליה מאן לבוא (לך תסמוך על רוסים) וכך המשק הוצף בדירות מה שגרם לירידת מחירים בתחילת שנות האלפיים.

וכאשר המחירים יורדים לקבלנים ולבנקים יש פחות מוטיבציה לבנות, וכך בשנות האלפיים מספר התחלות הבניה היה כשלושים אלף לשנה ומכאן הדרך למחסור דירות בשנות האלפיים ופיצוץ מחירים בשנת 2008 הייתה קצרה.

ובכן, מה אנחנו למדים?

דבר ראשון הבעיה מתחילה ונגמרת בתכנון לטווח ארוך.

שוק חופשי הוא גרוע בתכנון לטווח ארוך כאשר ההשפעה של ההחלטות היא רחוקה יותר מקצב ההחלטה. כלומר, נשים לב שמהרגע שהייתה עליה בתחילת הבניה (שנת 95, אפילו 94) עד השנה שבה ירדו המחירים (2001) עברו שש-שבע שנים. וגם מהשנה שבה הייתה ירידה בתחילת הבניה (2001) עד עליית המחירים (2008) עברו שבע שנים.

אבל גם הממשלה לא יוצאת כאן נקיה – נשים לב שדווקא ההחלטה של שר השיכון היא זו שהכניסה את המדינה למערבולת, וגם אם ניתן לפואד להנות מהספק ששיקוליו היו ענייניים, ריכוז ההחלטה בידי אדם אחד זו בעיה.

אז מה צריך לעשות? עכשיו בדיעבד זה די פשוט. צריך לייצב את השוק ע"י בניית כ 40 אלף דירות בשנה (שזה מה שביבי עושה השנה), למעשה אפשר גם קצת להוריד את המחירים ע"י בניה של קצת יותר דירות (נניח 45 אלף) בשנתיים-שלוש הקרובות.

אבל הפתרון השורשי צריך להיות שהמדינה לא חוסמת את מספר הדירות שנבנו מלמעלה ע"י הגבלה של הקרקעות אלא גם מלמטה. כלומר, המדינה צריכה לדאוג שיבנו 40 אלף דירות בשנה.

א.    בחוזה של החכרת הקרקע הקבלן יתחייב כמה דירות יבנו והזמן שבהן הדירות יהיו מוכנות – יהיה פיקוח על ההתקדמות. כאשר חוסר התקדמות תחשב הפרת החוזה.

ב.    המדינה צריכה להוריד את מחירי הקרקעות לרמה שבה היא מבטיחה את בנייתן של ארבעים אלף הדירות בשנה. בשנים טובות (כמו בימים אלו) כמעט ולא יהיה צורך להוריד מחירים אבל בימים של משבר חייבים להוריד מחירים. 

ג.  אם גם במחיר אפס, אין קבלנים שיבנו את הדירות, המדינה צריכה ליזום את הדירות ולרכוש מהקבלנים מראש את הדירות.

חשוב לזכור שרכישת דירות ע"י הממשלה היא רק מפלט אחרון מכיוון שדירות כאלו ככל הנראה יהיה פחות אטרקטיביות מדירות שנבנו על מנת להמכר בשוק הפרטי, אולם כאשר התכנון לטווח ארוך עומד מול איכות חלק מהדירות - הטווח הארוך מנצח.

חינוך סוציאל דמוקרטי

שורש הבעיה במערכת החינוך כיום הוא שתפקידו של בית הספר הוא להחזיק את הילדים ולהעביר אותם את 12 השנים שהם באחריותו כאשר הם בחיים. למעשה הקונספציה הזו היא התנגשות של שתי גישות מנוגדות. מצד אחד הקפיטליזם הישראלי, זה שהורג את מעמד הביניים, גרם לכך שאם אתה לא בהיי-טק או בפיננסים קשה לך מאוד לשרוד. ומצד שני, הגישה הליברלית-חינוכית שאומרת: "כולנו מוצלחים".

וכך, בהינתן תחום צר מאוד שנחשב הצלחה חינוכית (אנגלית ומתמטיקה) מחד, וצורך לא סביר שכולם יצליחו בו מאידך, נוצר המצב שבו כופים על כל הילדים ללמוד תחום צר מאוד ובו כולם צריכים להצליח. התוצאה היא:

א.    הילדים בעלי היכולות החלשות יותר בתחום העיוני-ריאלי נמצאים במסגרת לא מתאימה

ב.    רמת הלימודים יורדת

ג.     המוטיבציה יורדת כי אין כישלון

כמפלגה סוציאל דמוקרטית מפלגת העבודה צריכה למצוא אפיקים לפתח את כלל האוכלוסייה כך שגם אנשים שאינם בתחום ההיי-טק או הפיננסים יוכלו לחיות בכבוד וגם לפתח אותם ככאלה. תפקידו של החינוך בחברה סוציאל דמוקרטית הוא לפתח אנשים גם במקצועות שאינם עיונים-ריאלים.

האלטרנטיבה הסוציאל-דמוקרטית

ובכן, ברגע שהבנו שבתי הספר העיוניים הם למעשה תחילת המסלול האקדמי, וגם החלטנו שאנחנו רוצים שכולם ינסו את המסלול הזה, אנחנו גם חייבים לספק דרכי יציאה מהמסלול הזה להכשרה למקצועות נחוצים במשק הישראלי – או בקיצור: בתי ספר מקצועיים.

ככלל אצבע הייתי אומר שאחרי כיתה ו' כ 25% מהתלמידים יופנו לבתי ספר מקצועיים (בסוף כיתה ו' ילד כבר יודע את חשבון מספיק לניהול משק בית, להתבטא בכתב ויכולת לנתח טקסט ברמה בסיסית). בסוף כיתה ט' יצטרפו עוד 33% מהתלמידים לבתי הספר המקצועיים ומהחמישים האחוזים הנותרים חצי יעברו בגרות (כלומר רבע מהתלמידים שהחלו בכיתה א').

בהשכלה הגבוהה המכללות יהוו המשך של בתי הספר המקצועיים וידרשו 12 שנות לימוד אבל לא בגרות, ואילו לאוניברסיטאות הבגרות תספיק (לפי דעתי אפשר לוותר על הפסיכומטרי אם מצמצמים את הזכאים לבגרות ובכך גם מעלים את רמתה).

ההשפעה

ההשפעה של הוספת בתי ספר מקצועיים למערכת החינוך תהיה כפולה.

א.    תלמידים אשר מתקשים בלימודים העיוניים יעברו ללימודים המדגישים תכונות אחרות ולאו דווקא את התחום השכלתני. מה שיוריד את הנטל על המורים בבתי הספר העיוניים להחזיק תלמידים שפשוט לא מתאימים.

ב.    תלמידים ללא מוטיבציה אך עם פוטנציאל עיוני יבינו שהם חייבים להצליח בלימודים על מנת להמשיך במסלול העיוני ולכן יתייחסו (הם והוריהם) הרצינות רבה יותר ללימודים.

הרתיעה

בישראל בתי הספר המקצועיים נתפסים במקומות נחשלים בגלל השימוש בהם בשנות החמישים להסללת יוצאי מדינות צפון אפריקה בערי הפיתוח ללמוד עיבוד שבבי וכלכלת בית וזאת כאשר בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה לא הייתה האפשרות לבית ספר עיוני.

אולם, אל לנו להניח לכישלון העבר להרוס לנו את העתיד אבל עלינו ללמוד ממנו. בתי הספר המקצועיים צריכים להיות צמודים לבתי הספר העיוניים כך שלכל ילד תמיד תהיה האופציה העיונית. בנוסף בתי הספר המקצועיים צריכים להכין את אזרחי העתיד למקצועות מתאימים שאינם מחייבים לימודים גבוהים וכאלו יש לרוב: מעצבי אתרים, מנהלי חשבונות, אנשי מכירות, ניהול עסקים, אומנויות הבמה ועוד. יהיו גם מקצועות שדורשים מיומנויות טכניות כגון טכנאי מחשבים, פועלי בניין, טבחים.

בתי הספר המקצועיים צריכים למצוא את האלטרנטיבות ללימוד השכלתני ואינטלקטואלי, לפתח אצל התלמידים את היכולות האחרות שיש להם: אומנותי, טכני, אינטליגנציה רגשית ועוד. לימוד בדרכים אחרות יפתח בפני התלמידים את היכולות לעבוד במקצועות אשר דורשים את היכולות האלו.

הדרך

המפתח להצלחה של בתי הספר המקצועיים הוא אי תיוגם כ-'נחשלים' אלא כ-'שונים'. אם המקצועות שיוצעו בבתי הספר המקצועיים הוא מקצועות שנחשבים יוקרתיים כמו עיצוב אתרים, טכנאי מחשבים, אומנות, קולנוע ועוד. בתי הספר המקצועיים יהיו אטרקטיבים להורים שרואים שילדיהם מתקשים בלימודים העיוניים.

חששות

מעבר לרתיעה ממשקעי העבר עוד שני חששות ילוו מהלך שכזה:

א.    הפחד ש"נאבד" ילד עם פוטנציאל אקדמאי

ב.    שהסינון יעורר תחרות בקרב הילדים

נכון – יש סיכוי שילדים עם פוטנציאל אקדמאי מסיבות שונות יגיע לבתי ספר מקצועיים. וללא ספק יש בכך עוול. אבל האם העוול שאנחנו עושים כיום כאשר אנחנו כופים על עשרות אלפי ילדים עם כישורים שאינם עיוניים ללמוד במסגרת עיונית הוא לא גדול בעשרות מונים?

הסינון צריך להתבצע על סמך ממוצע ציונים אבסולוטי ולא יחסי, כלומר, אנחנו לא נבחר מכל בית ספר את 25% שיעברו לבית ספר מקצועי, אלא בתחילת השנה יפורסם הציון הממוצע שמתחתיו עוברים לבית ספר מקצועי. מה שאומר שהתחרות לא תהיה בין התלמידים אלא של כל תלמיד מול הציון.

סיכום

רוב הפתרונות המוצעים כיום הם פתרונות שאינם מנסים לשנות את סביבת הלימוד אלא לשפר אותה עם מורים שמרוויחים יותר, כיתות קטנות ועזרים טקטיים מתוחכמים. אולם שורש הבעיה, לפי דעתי הוא במוטיבציה של התלמידים ובהתאמה שלהם למסלול הלימודים. ללא פתרון של בעיית השורש הזו כל שקל שיושקע במערכת החינוך יהיה מאוד לא יעיל.

עם שיפור אווירת הלימוד בבית הספר מקצוע ההוראה ימשוך אליו אנשים עם יכולות גבוהות יותר שביכולתם ללמד טוב יותר מאשר חלק מהמורות של ימינו שדרישת המקצוע העיקרי שלהן הוא לשמור על הכיתה. באווירת לימודים טובה, גם כסף שיושקע בכיתות ובעזרים טכניים יהיה יעיל יותר.

הצעה למצע מפלגת העבודה - דת ומדינה

מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא, לפי הגדרה, מדינה יהודית אבל גם דמוקרטית. כלומר, ישראל היא מדינתו של העם היהודי. מצד אחד אל לה למדינה לכפות על אזרחיה אורח חיים ומצד שני עליה לתמוך ולקדם  אורח חיים יהודי – הן בהסברה והן במתן שירותים ציבוריים.

כמדינה דמוקרטית, ישראל גם צריכה להעניק חופש פולחן ושירותי דת לבעלי דתות אחרות.

נישואין, גירושין וקבורה

כמדינה דמוקרטית ישראל צריכה לאפשר נישואין, גירושין, קבורה ושאר שרותים חופשיים לכל אדם לפי רצונו. כמדינה סוציאל-דמוקרטית, לאפשר משמעו גוף ציבורי המעניק את השרותים הללו, לפחות של הזרמים הגדולים במדינה: יהודים אורתודוכסים, מוסלמים, אתאיסטים ויהודים רפורמים.

מבחינת נישואין וגרושין, המדינה צריכה לקבוע נוהל אזרחי של רישום לנישואין בו יצטרכו כל האזרחים להרשם על מנת להתחתן או להתגרש – ללא קשר לטקס אותו הם עוברים.

                  

השבת

מעבר להיותה מוסד דתי-יהודי השבת הינה גם זכות סוציאליסטית של יום מנוחה של כל הציבור. יום שבו לא רק זכותו של האדם העובד לנוח מעבודתו אלא גם לשהות בחיק משפחתו.

ולכן, על המדינה להעניק יום מנוחה ביום השבת לכל העובדים במגזר הציבורי ולאכוף בחקיקה על עסקים בינוניים וגדולים (מעל 100 עובדים) את השבת כיום מנוחה (למעט חריגים). מצד שני, אל למדינה למנוע מאנשים פרטיים את חופש התנועה והעיסוק בשבת.

בנוסף, עקב האיסור הדתי על נסיעה בשבת, על המדינה לדאוג לבתי כנסת לציבור המתפללים במרחק הליכה בקהילות שבהן יש מספיק אנשים המעוניינים בכך.

שירות לכווולם

החרדים פוסחים על שני סעיפים ולמעשה מנצלים את כלל הציבור הן בכך שאינם משרתים בצבא והן בהימנעות מכניסה לשוק העבודה. מדינת ישראל צריכה לפתור את שתי האנומליות הללו לא באופן כוחני אלא על ידי אימוץ והכלה של הפרטים בתוך החברה.

לפי דעתי, הדרך הנכונה להכלה עוברת קודם דרך שוק העבודה, בו יש לציבור החרדי יותר אינטרס להיכנס ובשלב ראשון אפשר לוותר על השרות הצבאי. המדינה צריכה להגיע בהדברות עם ראשי הציבור החרדי להסכמות כיצד ניתן לצרף את החרדים לשוק העבודה ולהשקיע בכך משאבים ציבוריים. השילוב צריך להיות גם במערכת החינוך אבל גם כאן חייב להיות תוך כדי הדברות.

בד בבד עם ההידברות על מנת לשלב את החרדים בשוק העבודה יש להגיע להסכמה לגבי שירות לאומי אזרחי משמעותי על מנת למנוע מהחלק החילוני בעם להרגיש חוסר צדק בנשיאה בנטל.

קצבאות ילדים

סעד הוא נדבך חשוב במדינה סוציאל דמוקרטית אבל רק כאשר הוא בא על מנת לפצות על קשיים בהשתלבות בשוק העבודה ולא כאורח חיים מבחירה של אנשים שיכולים לעבוד.

קצבאות ילדים הן טעות היסטורית ויש לבטלן באופן מיידי. את הכסף יש להפנות לסעד במדיניות מתקדמת יותר (מדיניות סעד ראויה לדיון נפרד).

The socialist binomial distribution

Motivation

The binomial distribution is quite common as it models chain of independent events each with binary distribution, it can also be used when each binary event has different probability this gives the ability to support iterative nature of events. However, the problem arises when we look on the whole picture of n events, in this case the variance is fixed without ability to control it, unlike normal distribution.

The question is how can we remain the iterative nature of the binomial distribution while controlling the variance of the total n events?

The general idea is to change the probability of the event based on the history. For example, if p=0.6 in the first even we use p0=0.6, and let's say we got 0 so in the next event we'll use a raise the probability, say p1=0.66, and if we got another 0 we'll continue to raise the probability, for example, p2=0.69. And the other way around, if we get 1 we will reduce the probability to get 1, so one can summarize that we take chances from the unlikely high to the unlikely low, and this is where the probability got its name from (it is important to add that increasing the variance is also possible when going the other way around)

The challenges

We need to perform these changes in the probabilities in a manner that we would define a distribution with expected values and variance, SB(n,p,v). The expected value should equal to binomial distribution, E(B(n,p)) = E(SB(n,p,v)) = np. The variance will be extension of the binomial variance (V(B(n,p)) = npq) and will be defined as V(SB(n,p,v)) = pq*f(n,v).

Solution Overview

Instead of using a constant p for all events we will define p(n,k)=p+(k-np)*v.

Using this probabilities for each event we will get that expectation is the same and the variance will be defined are Var(SB(n,p,v)) = sum((1-2v)^n) = ((1-2v)^n+1)/2v.

It is interesting to see that (1+2v)^n is a binomial series sum.

Results

Here are the graphs of the SB(100,6,v) where v goes from -0.02 : 0.015

It seems like very nice Gaussians as expected from binomial distributions and we can see that the variance is controlled.

משירי ארץ אהבתי

הרבה זמן לא כתבתי אבל הבוקר שמעתי את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג המופלאה והייתי חייב לכתוב את פרשנותי. אז ברשותכם.

קודם כל השיר.
חזרתם? יופי, כי למען האמת מכאן זה יכול רק להדרדר (באמת שיר קסום).

אז על מה השיר?
הפרשנות המקובלת כיום הוא שהשיר על מולדתה של לאה גולדברג: ליטא. וזה ממש מהפך כי עד לא מזמן חשבו שזה על ישראל. הויכוח הזה הוא כמו לנסות למצוא עמק יפה בין כרמים ושדות שבו מגדל בין חמש קומות.

השיר הזה הוא לא על ארץ אלא על אהבת האדם של לאה גודלברג בהדגשה של הטוב אצל האנשים.
בהתחלה גולדברג מתארת את הארץ שהיא כל-כך סגרירית ויש בה רק שבעה ימים אביביים - אבל גולדברג מתעקשת דווקא לתאר עד כמה נפלאים הם שבעת ימי האביב ומתעלמת מ 358 הימים האחרים.
בהמשך גולדברג מתארת מצב עגום של עמל ורעב רק עם שבעה ימי חג - אבל מתעקשת לתאר עד כמה נפלאים הם ימי החג האלה.
ובסוף גולדברג מקנחת בכך שכולם רואים רק את הצדדים המכוערים של אותה הארץ אבל רק היא רואה את היופי שבה ומפיצה את נקודות האור בה.

לי זה מאוד מזכיר את דירה להשכיר כאשר כולם רואים רק את הדברים הגרועים בדיירי הבניין אבל היונה רואה רק את הטוב שבאדם והיא זו שמשכינה את השלום.

תדע כל אם עברייה

לפני כל הבלגן שאבי שמחון יצר סביב ההשוואה בין חסרי הדת שהגיעו מרוסיה לבין המסתננים מאפריקה הוא העלה עוד נקודה כואבת שכל משפחה ישראלית מביאה חמישה ילדים ואותם חמישה ילדים יביאו עוד חמישה ילדים וכך נגיע לאוכלוסיה של 150 מיליון תוך 50 שנה. אפשר להאזין כאן (בערך בדקה 20)

נתחיל בזה שהיועץ לא מכיר בעובדות. בממוצע למשפחה בישראל יש 2.44 ילדים ולא 5. אגב, אפשר גם לראות שהנתון הזה די יציב, לפחות בעשר השנים האחרונות.

דבר שני נראה שהיועץ הבכיר לא ממש חזק בחישובים. ההגיון של היועץ אומר שעם חמישה ילדים - הדור הראשון מכפיל את עצמו פי חמש, גם הדור השני יכפיל את עצמו פי חמש ולכן אנחנו האוכלוסיה תוכפל תוך פי 25, ולכן אם כיום יש שבעה מיליון אנשים בישראל, תוך שני דורות נגיע ל 175 מיליון.
אבל מה? היועץ שכח שצריך שניים בכדי להביא ילדים, כלומר, משפחה עם חמישה ילדים מכפילה את האוכלוסיה "רק" פי 2.5 ולא פי חמש, ובשני דורות האוכלוסיה תוכפל פי 6.25 ולא פי 25.

בעיה שלישית היא פרק הזמן שאליו מתייחס היועץ הבכיר. כאשר מר שמחון אומר "חמישים שנה" הוא מתכוון שבגיל 25 זוג מסיים את הולדת חמשת צאצאיו, אולם מסתבר שגיל הלידה הממוצע הוא כמעט 30 אבל הנתון שמעניין אותנו הוא הלידה האחרונה, נתון שלא קיים, אבל אם נסתכל על הפער בין גיל הלידה הראשונה לממוצע, נוכל להניח שגיל הלידה האחרונה הוא בערך 33.

אז אם ננסח מחדש את דברי היועץ לאור שלוש הנקודות המובאות לעיל נאמר שתוך 66 שנים מספר התושבים בישראל יהיה כ 10.5 מיליון - בקיצור היועץ טעה פי 15!

אז מה היה לנו?
א. שימוש במקרה קצה של 8.7% מהאוכלוסיה בכדי להכליל על האוכלוסיה כולה וכתוצאה מכך ניפוח של יותר מפי 2 של הנתונים (מ 2.44 ל 5).
ב. חישוב מוטעה בריבוע שהכפיל את הנתונים פי 4.
ג. נתון מפוברק של השלמת גיל הילודה שהכפיל את הנתונים פי 1.3333 (מ 66 שנה ל 50 שנה).

אז דמגוגיה זה בסדר אבל זה שהיועץ הבכיר של שר האוצר לא יכול להסתדר עם חישוב פשוט ולא יודע לקרוא את הנתונים - צריך קצת להדאיג, לא?

הטובים תמיד מנצחים

בימים אלו יוצא לי לקרוא קצת יותר בזכות הרכבת אבל לעיתים רחוקות אני מגיע למצב שאני מרגיש צורך לקחת את הספר ב 12 בלילה ולהמשיך לקרוא. וזה מה שקרה לי עם מלכים ג' של יוכי ברנדס. ספר טוב בעיני צריך להיות קודם כל סיפור מרתק אבל צריך גם איזו אמירה מעבר, משהו על התרבות הגלובלית שלנו ואת זה מלכים ג' עושה יפה מאוד.
אחד האתוסים הגדולים שגדלנו עליהם הם ששאול היה מלך חלש ופרנואיד וששמואל המליך אותו רק כי היה צריך להמליך מישהו. אחריו הגיע דוד, שהיה איש צבא מוכשר, שניצח את גולית וכבש חצי מזרח תיכון. את דוד ירש שלמה, שהיה החכם באדם ובנה את בית המקדש והיה מלך של שלום ותקופתו הייתה תקופת שגשוג ושלווה לעם ישראל. ואז משום מקום מגיע אותו ירבעם בן נבט, הסכסכן, מורד במלוכה ומפלג את העם ומאז ממלכת ישראל היא ממלכה של חוטאים ולכן מושמדת ע"י האשורים ואילו ממלכת יהודה ממשיכה עד ימינו אנו (עם שתי הפסקות קטנות).
אתוס יפה שהעובדות משתלבות בו די יפה. אבל יש את החריץ הקטן הזה של ירבעם בן נבט, מאיפה הוא הגיע? באמת היה כל-כך רע בתקופת שלמה? למה? הוא בנה בית מקדש, היה שלום, היינו הממלכה הכי חזקה באזור. למה מרד, למה? למה פילוג?
בדיוק לחריץ הזה נכנסת ברנדס למעשה יוצרת אתוס אלטרנטיבי, האתוס של ממלכת ישראל, של עשרת השבטים. באתוס הזה, שאול הוא מלך מוכשר ועניו, יהונתן בנו הוא יורש העצר המושלם, ואילו דוד הוא סתם תככן, פוליטיקאי עלוב שרק מסכסך כל הזמן ובכלל לוחם קטן מאוד, הוא בעצם היה נגן החצר של שאול. שלמה? סתם מדובר במגלומן, טיפש שאהב לאסוף נשים (בעיקר נוכריות, ימ"ש) ואילו ירבעם הוא נינו של שאול, וכמוהו, גם הוא בנאדם מושלם, מנהיג מלידה, עניו ויפה תואר.
האם האתוס האלטרנטיבי של ברנדס הוא נכון? זה לא ממש משנה, אני מניח שהיא בקיאה יותר ממני בתנ"ך כדי שהוא יחזיק מים, כמו האתוס המוכר לנו של ממלכת יהודה. אבל מה שחשוב שזה אתוס שמחזיק מים – כלומר, אתוס אפשרי. ובעצם אפשרות קיומו הוא מקעקע את האתוס של ממלכת יהודה והופך אותו מאמת מוחלטת לעוד סיפור אפשרי.
אבל החתרנות של ברנדס לא מסתיימת כאן, שהרי אם האתוס של דוד ושלמה הוא לא ודאי אז מה נאמר על אתוסים אחרים בחיינו? האם הכיבוש היווני והתרבות ההלניסטית באמת הכילה את תרבויות המזרח? האם הרומאים נלחמו בברברים? האם קרל הגדול היה מלך כל-כך מוצלח? האם אנגליה הביאה לעולם את התרבות? האם האינדיאנים באמת היו פראים שהאמריקאים הצליחו להכניע? ברור שכאשר האירועים קרובים יותר והתיעוד פלורליסטי יותר כבר יותר קשה לשכתב את ההיסטוריה, אבל הנרטיב הוא הנרטיב של המנצחים.
ואנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו, מה היה האתוס הבינלאומי אם הנאצים היו מנצחים? האם יכול להיות שהיטלר היה נחשב שמש העמים והצליח להדביר את הסכנות האורבות למין האנושי בדמות היהודים, ההומואים והקומוניסטים?
הנקודה של ברנדס היא שהמנצחים הם אלו שכתבו את ההיסטוריה וככאלה הם תמיד ציירו את עצמם כטובים – ולכן הטובים תמיד מנצחים. בקיצור – מאוד מומלץ.