בימים אלו יוצא לי לקרוא קצת יותר בזכות הרכבת אבל לעיתים רחוקות אני מגיע למצב שאני מרגיש צורך לקחת את הספר ב 12 בלילה ולהמשיך לקרוא. וזה מה שקרה לי עם מלכים ג' של יוכי ברנדס. ספר טוב בעיני צריך להיות קודם כל סיפור מרתק אבל צריך גם איזו אמירה מעבר, משהו על התרבות הגלובלית שלנו ואת זה מלכים ג' עושה יפה מאוד.
אחד האתוסים הגדולים שגדלנו עליהם הם ששאול היה מלך חלש ופרנואיד וששמואל המליך אותו רק כי היה צריך להמליך מישהו. אחריו הגיע דוד, שהיה איש צבא מוכשר, שניצח את גולית וכבש חצי מזרח תיכון. את דוד ירש שלמה, שהיה החכם באדם ובנה את בית המקדש והיה מלך של שלום ותקופתו הייתה תקופת שגשוג ושלווה לעם ישראל. ואז משום מקום מגיע אותו ירבעם בן נבט, הסכסכן, מורד במלוכה ומפלג את העם ומאז ממלכת ישראל היא ממלכה של חוטאים ולכן מושמדת ע"י האשורים ואילו ממלכת יהודה ממשיכה עד ימינו אנו (עם שתי הפסקות קטנות).
אתוס יפה שהעובדות משתלבות בו די יפה. אבל יש את החריץ הקטן הזה של ירבעם בן נבט, מאיפה הוא הגיע? באמת היה כל-כך רע בתקופת שלמה? למה? הוא בנה בית מקדש, היה שלום, היינו הממלכה הכי חזקה באזור. למה מרד, למה? למה פילוג?
בדיוק לחריץ הזה נכנסת ברנדס למעשה יוצרת אתוס אלטרנטיבי, האתוס של ממלכת ישראל, של עשרת השבטים. באתוס הזה, שאול הוא מלך מוכשר ועניו, יהונתן בנו הוא יורש העצר המושלם, ואילו דוד הוא סתם תככן, פוליטיקאי עלוב שרק מסכסך כל הזמן ובכלל לוחם קטן מאוד, הוא בעצם היה נגן החצר של שאול. שלמה? סתם מדובר במגלומן, טיפש שאהב לאסוף נשים (בעיקר נוכריות, ימ"ש) ואילו ירבעם הוא נינו של שאול, וכמוהו, גם הוא בנאדם מושלם, מנהיג מלידה, עניו ויפה תואר.
האם האתוס האלטרנטיבי של ברנדס הוא נכון? זה לא ממש משנה, אני מניח שהיא בקיאה יותר ממני בתנ"ך כדי שהוא יחזיק מים, כמו האתוס המוכר לנו של ממלכת יהודה. אבל מה שחשוב שזה אתוס שמחזיק מים – כלומר, אתוס אפשרי. ובעצם אפשרות קיומו הוא מקעקע את האתוס של ממלכת יהודה והופך אותו מאמת מוחלטת לעוד סיפור אפשרי.
אבל החתרנות של ברנדס לא מסתיימת כאן, שהרי אם האתוס של דוד ושלמה הוא לא ודאי אז מה נאמר על אתוסים אחרים בחיינו? האם הכיבוש היווני והתרבות ההלניסטית באמת הכילה את תרבויות המזרח? האם הרומאים נלחמו בברברים? האם קרל הגדול היה מלך כל-כך מוצלח? האם אנגליה הביאה לעולם את התרבות? האם האינדיאנים באמת היו פראים שהאמריקאים הצליחו להכניע? ברור שכאשר האירועים קרובים יותר והתיעוד פלורליסטי יותר כבר יותר קשה לשכתב את ההיסטוריה, אבל הנרטיב הוא הנרטיב של המנצחים.
ואנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו, מה היה האתוס הבינלאומי אם הנאצים היו מנצחים? האם יכול להיות שהיטלר היה נחשב שמש העמים והצליח להדביר את הסכנות האורבות למין האנושי בדמות היהודים, ההומואים והקומוניסטים?
הנקודה של ברנדס היא שהמנצחים הם אלו שכתבו את ההיסטוריה וככאלה הם תמיד ציירו את עצמם כטובים – ולכן הטובים תמיד מנצחים. בקיצור – מאוד מומלץ.
אחד האתוסים הגדולים שגדלנו עליהם הם ששאול היה מלך חלש ופרנואיד וששמואל המליך אותו רק כי היה צריך להמליך מישהו. אחריו הגיע דוד, שהיה איש צבא מוכשר, שניצח את גולית וכבש חצי מזרח תיכון. את דוד ירש שלמה, שהיה החכם באדם ובנה את בית המקדש והיה מלך של שלום ותקופתו הייתה תקופת שגשוג ושלווה לעם ישראל. ואז משום מקום מגיע אותו ירבעם בן נבט, הסכסכן, מורד במלוכה ומפלג את העם ומאז ממלכת ישראל היא ממלכה של חוטאים ולכן מושמדת ע"י האשורים ואילו ממלכת יהודה ממשיכה עד ימינו אנו (עם שתי הפסקות קטנות).
אתוס יפה שהעובדות משתלבות בו די יפה. אבל יש את החריץ הקטן הזה של ירבעם בן נבט, מאיפה הוא הגיע? באמת היה כל-כך רע בתקופת שלמה? למה? הוא בנה בית מקדש, היה שלום, היינו הממלכה הכי חזקה באזור. למה מרד, למה? למה פילוג?
בדיוק לחריץ הזה נכנסת ברנדס למעשה יוצרת אתוס אלטרנטיבי, האתוס של ממלכת ישראל, של עשרת השבטים. באתוס הזה, שאול הוא מלך מוכשר ועניו, יהונתן בנו הוא יורש העצר המושלם, ואילו דוד הוא סתם תככן, פוליטיקאי עלוב שרק מסכסך כל הזמן ובכלל לוחם קטן מאוד, הוא בעצם היה נגן החצר של שאול. שלמה? סתם מדובר במגלומן, טיפש שאהב לאסוף נשים (בעיקר נוכריות, ימ"ש) ואילו ירבעם הוא נינו של שאול, וכמוהו, גם הוא בנאדם מושלם, מנהיג מלידה, עניו ויפה תואר.
האם האתוס האלטרנטיבי של ברנדס הוא נכון? זה לא ממש משנה, אני מניח שהיא בקיאה יותר ממני בתנ"ך כדי שהוא יחזיק מים, כמו האתוס המוכר לנו של ממלכת יהודה. אבל מה שחשוב שזה אתוס שמחזיק מים – כלומר, אתוס אפשרי. ובעצם אפשרות קיומו הוא מקעקע את האתוס של ממלכת יהודה והופך אותו מאמת מוחלטת לעוד סיפור אפשרי.
אבל החתרנות של ברנדס לא מסתיימת כאן, שהרי אם האתוס של דוד ושלמה הוא לא ודאי אז מה נאמר על אתוסים אחרים בחיינו? האם הכיבוש היווני והתרבות ההלניסטית באמת הכילה את תרבויות המזרח? האם הרומאים נלחמו בברברים? האם קרל הגדול היה מלך כל-כך מוצלח? האם אנגליה הביאה לעולם את התרבות? האם האינדיאנים באמת היו פראים שהאמריקאים הצליחו להכניע? ברור שכאשר האירועים קרובים יותר והתיעוד פלורליסטי יותר כבר יותר קשה לשכתב את ההיסטוריה, אבל הנרטיב הוא הנרטיב של המנצחים.
ואנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו, מה היה האתוס הבינלאומי אם הנאצים היו מנצחים? האם יכול להיות שהיטלר היה נחשב שמש העמים והצליח להדביר את הסכנות האורבות למין האנושי בדמות היהודים, ההומואים והקומוניסטים?
הנקודה של ברנדס היא שהמנצחים הם אלו שכתבו את ההיסטוריה וככאלה הם תמיד ציירו את עצמם כטובים – ולכן הטובים תמיד מנצחים. בקיצור – מאוד מומלץ.
