משירי ארץ אהבתי

הרבה זמן לא כתבתי אבל הבוקר שמעתי את "משירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג המופלאה והייתי חייב לכתוב את פרשנותי. אז ברשותכם.

קודם כל השיר.
חזרתם? יופי, כי למען האמת מכאן זה יכול רק להדרדר (באמת שיר קסום).

אז על מה השיר?
הפרשנות המקובלת כיום הוא שהשיר על מולדתה של לאה גולדברג: ליטא. וזה ממש מהפך כי עד לא מזמן חשבו שזה על ישראל. הויכוח הזה הוא כמו לנסות למצוא עמק יפה בין כרמים ושדות שבו מגדל בין חמש קומות.

השיר הזה הוא לא על ארץ אלא על אהבת האדם של לאה גודלברג בהדגשה של הטוב אצל האנשים.
בהתחלה גולדברג מתארת את הארץ שהיא כל-כך סגרירית ויש בה רק שבעה ימים אביביים - אבל גולדברג מתעקשת דווקא לתאר עד כמה נפלאים הם שבעת ימי האביב ומתעלמת מ 358 הימים האחרים.
בהמשך גולדברג מתארת מצב עגום של עמל ורעב רק עם שבעה ימי חג - אבל מתעקשת לתאר עד כמה נפלאים הם ימי החג האלה.
ובסוף גולדברג מקנחת בכך שכולם רואים רק את הצדדים המכוערים של אותה הארץ אבל רק היא רואה את היופי שבה ומפיצה את נקודות האור בה.

לי זה מאוד מזכיר את דירה להשכיר כאשר כולם רואים רק את הדברים הגרועים בדיירי הבניין אבל היונה רואה רק את הטוב שבאדם והיא זו שמשכינה את השלום.

היפו היפי

להבין שירים של לאה גולדברג או נעמי שמר רק בגילי המופלג זה סביר, אבל כאשר זה קורה עם שיר ילדים של מייק בורשטיין זו כבר ממש בושה.
היום שמענו את שירי פסטיבל הילדים וביניהם את הלהיט האלמותי "היפו היפי", שיר שגם כאשר הייתי ילד נשמע לי טפשי. להזכירכם, הפזמון הולך כך:
היי הו הפו
היפו היפו היפו
היפו היפו היפפה
היפי היפי הופפה

אבל פתאום שמתי לב לחלק השני של הבית השני:
שערות הוא מגדל
את המוח מבלבל
ת'גיטרה מקמט
היפו היפי באמת.

ונפל לי האסימון, ההיפופוטם הוא היפי, כמו האמריקאים בשנות השישים, בגלל זה אומרים "היפו היפי באמת".
פאדיחות. גיל ארבעים...

ואלס להגנת הצומח

בית הספר שהבת שלי לומדת בו הוא בית ספר ירוק, שזה אומר שהם תורמים לאיכות הסביבה או משהו כזה. את התואר החשוב הזה קיבל בית הספר בזכות העובדה שהוא אימץ את גבעת התיתורה – גבעה גבוהה בפאתי העיר וליד בית הספר, על הגבעה הזו יש גם עתיקות, שרובן שרידי הכפר הערבי שתושביו עזבו את המקום מרצון במלחמת השחרור כדי שנוכל להקים את העיר הנפלאה שלנו חמישים שנה מאוחר יותר.
כבית ספר ירוק, בית הספר ארגן לאחרונה יום מודעות לסביבה שבו כל כיתה דקלמה, שרה, הציגה או רקדה קטע הקשור לאיכות הסביבה. הכיתה של ביתי בחרה לרקוד את שירה של נעמי שמר: "ואלס להגנת הצומח". היה באמת ריקוד יפה, הרבה מחיאות כפיים והכיתה זכתה במקום הראשון בבית הספר. גאווה לאומית.
הבעיה מתחילה כאשר מקשיבים למילים של השיר. למרות שאיני ממעריצי התמלילים של נעמי שמר (את הלחנים אני דווקא מאוד מעריך) מדובר כאן בהברקה גדולה, סאטירה חדה ומושחזת המזלזלת בחובבי הטבע ומתריסה שמוטב שנגן על הבחורות מפני הטרדות מיניות. מה שהופך את השיר לסאטירה נסתרת כל-כך היא קודם כל המנגינה הנעימה וגם העברת המסר לבתים האחרונים, בתים שאותם רוב המאזינים בכלל לא מכירים, או יודעים לדקלם מבלי להתעמק במילים.
השיר אכן נפתח בתיאורי טבע פטריוטים כמו שאפשר לצפות ממשוררת אולטרה ציונית כמו נעמי שמר:
"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע "
אבל כבר בסוף הבית הראשון אנחנו פתאום רואים את החוק מגיע, ועם סימן קריאה:
"והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף! "

ואז הפזמון, נעים המנגינה, שצריך להעלות שאלות כמו "מי שר?" ו"למה צריך לשמור עליה?". אבל זה עדיין תמים:
"רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר. "

גם הבית השני נפתח בתיאורי טבע אבל כבר בשורה השניה מדברים על שמירה ובשורה השלישית האיילות כבר "נבהלות", אבל לא מהציידים, אלא מהשלט...
"ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש ש- אסור לצוד! "

הפזמון השני דומה לראשון אבל מסתיים בסימן קריאה:
"רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי - נאמר - איילת
אז היה מצבי אחר! "

הבית השלישי כבר נפתח בסערה ובאזהרות ואין בו שום אזכור לתיאורי טבע:
"אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!
צבעוני-ההרים הוא מחוץ לתחום! "
ובסוף הבית נעמי כבר לא מתביישת לצחוק על האדיקות של שומרי הסביבה:
"כל גבעה נישאה בשולי העיר היא -
שטח בר מגודר ואיזור רשום! "

ואז עוד פזמון קצת יותר מושחז עם זלזול בפרחים "איזה בן חצב מצוי"
"אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי "

ואז התשובה, למה צריך לשמור עליה:
"הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר - חוטף - קוטף - קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר! "

והרמז, בסוף שבעצם מדובר כאן על הטרדות מיניות:
"אדוני!"

מאוד שעשע אותי לראות את נעמי שמר מצליחה להכניס לגלוג על חובבי הטבע היישר למקום הראשון בבית הספר הירוק של ביתי. וכאשר היא מזלזלת ב"כל גבעה נישאה בשולי העיר" זה כבר מדויק עד כדי כאב.
שאפו לנעמי.

האומנם

למרות שאני לא כלכלן התיימרתי לכתוב כאן על כלכלה אבל זה שאני הולך לכתוב כאן על שירים זה ממש יומרני, אבל אני אנסה, מה אכפת לי – הפס הרחב סובל הכל.
אני אתחיל עם אחד השירים היפים בעיני (כאשר אני מאוד מאוד מושפע גם מהמנגינה) האמנם של לאה גולדברג (מאוד מומלץ גם לשמוע):
האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

השיר נכתב ב 1943 בזמן מלחמת העולם השניה, בעת ההיא היה ויכוח בין שלונסקי ואלתרמן לבין לאה גולדברג כאשר שלונסקי טען שאין לכתוב שירה לירית בזמנים כאלה. התגובה של לאה גולדברג הייתה בעצם השיר הזה.
רבים נוטים לפרש את השיר הזה כשיר אופטימי של זמנם טובים שיגיעו אחרי המלחמה, כשיר לירי מתריס נגד הקביעה של שלונסקי. אבל לפי דעתי, אותם מפרשים פשוט מפספסים את המילה הראשונה בשיר ואת שם השיר עצמו: "האומנם".
למעשה, לפי דעתי, לאה גולדברג אומרת לשלונסקי: אתה באמת חושב שזה יגמר? אתה באמת חושב שנחזור פעם לתמימות הזו? האומנם עוד יבואו ימים? ובבית האחרון היא מדגישה באמת נלך בדרכים שבהם היו פעם הרג וטבח כאילו לא קרה כלום?