ואלס להגנת הצומח

בית הספר שהבת שלי לומדת בו הוא בית ספר ירוק, שזה אומר שהם תורמים לאיכות הסביבה או משהו כזה. את התואר החשוב הזה קיבל בית הספר בזכות העובדה שהוא אימץ את גבעת התיתורה – גבעה גבוהה בפאתי העיר וליד בית הספר, על הגבעה הזו יש גם עתיקות, שרובן שרידי הכפר הערבי שתושביו עזבו את המקום מרצון במלחמת השחרור כדי שנוכל להקים את העיר הנפלאה שלנו חמישים שנה מאוחר יותר.
כבית ספר ירוק, בית הספר ארגן לאחרונה יום מודעות לסביבה שבו כל כיתה דקלמה, שרה, הציגה או רקדה קטע הקשור לאיכות הסביבה. הכיתה של ביתי בחרה לרקוד את שירה של נעמי שמר: "ואלס להגנת הצומח". היה באמת ריקוד יפה, הרבה מחיאות כפיים והכיתה זכתה במקום הראשון בבית הספר. גאווה לאומית.
הבעיה מתחילה כאשר מקשיבים למילים של השיר. למרות שאיני ממעריצי התמלילים של נעמי שמר (את הלחנים אני דווקא מאוד מעריך) מדובר כאן בהברקה גדולה, סאטירה חדה ומושחזת המזלזלת בחובבי הטבע ומתריסה שמוטב שנגן על הבחורות מפני הטרדות מיניות. מה שהופך את השיר לסאטירה נסתרת כל-כך היא קודם כל המנגינה הנעימה וגם העברת המסר לבתים האחרונים, בתים שאותם רוב המאזינים בכלל לא מכירים, או יודעים לדקלם מבלי להתעמק במילים.
השיר אכן נפתח בתיאורי טבע פטריוטים כמו שאפשר לצפות ממשוררת אולטרה ציונית כמו נעמי שמר:
"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע "
אבל כבר בסוף הבית הראשון אנחנו פתאום רואים את החוק מגיע, ועם סימן קריאה:
"והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף! "

ואז הפזמון, נעים המנגינה, שצריך להעלות שאלות כמו "מי שר?" ו"למה צריך לשמור עליה?". אבל זה עדיין תמים:
"רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר. "

גם הבית השני נפתח בתיאורי טבע אבל כבר בשורה השניה מדברים על שמירה ובשורה השלישית האיילות כבר "נבהלות", אבל לא מהציידים, אלא מהשלט...
"ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש ש- אסור לצוד! "

הפזמון השני דומה לראשון אבל מסתיים בסימן קריאה:
"רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי - נאמר - איילת
אז היה מצבי אחר! "

הבית השלישי כבר נפתח בסערה ובאזהרות ואין בו שום אזכור לתיאורי טבע:
"אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!
צבעוני-ההרים הוא מחוץ לתחום! "
ובסוף הבית נעמי כבר לא מתביישת לצחוק על האדיקות של שומרי הסביבה:
"כל גבעה נישאה בשולי העיר היא -
שטח בר מגודר ואיזור רשום! "

ואז עוד פזמון קצת יותר מושחז עם זלזול בפרחים "איזה בן חצב מצוי"
"אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי "

ואז התשובה, למה צריך לשמור עליה:
"הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר - חוטף - קוטף - קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר! "

והרמז, בסוף שבעצם מדובר כאן על הטרדות מיניות:
"אדוני!"

מאוד שעשע אותי לראות את נעמי שמר מצליחה להכניס לגלוג על חובבי הטבע היישר למקום הראשון בבית הספר הירוק של ביתי. וכאשר היא מזלזלת ב"כל גבעה נישאה בשולי העיר" זה כבר מדויק עד כדי כאב.
שאפו לנעמי.

בחזרה לאן?

אחרי הפרישה המתוקשרת מההוראה החלטתי לחזור לעולם החם והנעים של ההיי-טק. למעשה הייתי משוכנע שאני רק אצהיר: "בסדר, אני מחפש" ואלפי הצעות עבודה יציפו אותי, שהרי בסה"כ קיבלתי הצעה עוד כשהייתי מורה ובכלל, השוק טוב ואני מוכשר. אז החלטתי ללכת על 80% משרה של מתכנת ג'וניור – כי בכל זאת רציתי להישאר קרוב למשפחה, ומהיכרותי עם שוק המתכנתים בישראל אני חושב שגם כ 80% מתכנת עדיין יש לי יתרון על רוב המועמדים.
אבל מסתבר שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. נתחיל בזה שאף אחד לא רוצה מתכנת 80%, אפילו אם הוא יהיה סופרמן, אנשים יעדיפו שני מתכנתים שעובדים משרה מלאה על פני אחד שעובד 80% גם אם מדובר באותה התפוקה (לא שאני אומר שאני כזה, אבל אף אחד לא בדק) העיקר שהמנהל יראה עובדים משקיעים שנשארים עד מאוחר.
וברור שכל הזמן חזרו ואמרו שאני אובר-קווליפייד. נו, באמת. מה זאת אומרת בעל כישורי יתר לתוכנה? שאני טוב מדי בשביל לתכנת? ברור שלא, שהרי תוכנה היא אתגר עצום (בד"כ) ובטוח שהיו לפחות כמה משרות מאתגרות. שאני אשתעמם וארצה לנהל? אז פה ככל הנראה מנהלים תאווי כח סיננו אותי, בתור מי שגם תכנת וגם ניהל, הייתי יכול לחשוב רק על הכיוון ההפוך: שהניהול ישעמם ויהיה רצון לחזור לתכנת.
טוב, בכל אופן, יהיו הסיבות אשר יהיו, תשובות לא קיבלתי וגם לא זומנתי לראיונות, למרות ששלחתי את קורות חיי לעשרות משרות. התחלתי להתייאש והכרזתי שאני מוותר על ה 80%, וגם על עמדת המתכנת ומסכים לנהל... ועדיין ראיונות אין. אמרו לי שהלינקד-אין, רשת חברתית מקצועית, היא פלטפורמה טובה לחיפוש עבודה – אז עדכנתי את הפרופיל שלי, חידשתי קשרים עתיקי יומין (דווקא היה נחמד לגלות מה עושים מכרים מהאוניברסיטה) ואספתי המלצות. וראיונות אין.
חברים המליצו לי להיות סבלני ולקחת את הזמן, לא לקפוץ על ההזדמנות הראשונה שתבוא ולא להיות נואש. הם גם המליצו לי כן לכוון לניהול, כי זה יותר מתאים לי, ממילא אתה לא בנית על משכורת – היית צריך להיות מורה. האמת, מאוד עזר ודי נרגעתי. ואכן לאט לאט התחילו להרקם קשרים, זומנתי לראיונות במייקרוספט הרצליה וסמסונג יקום. הייתי טוב. די הוכחתי שכוחי במותני ולקחתי בהליכה שאלות של תוכנה ובסה"כ הייתה תכונה חיובית באויר.
ואז זה הגיע – גיסי סיפר לי שאבא של חבר של הבן שלו מהג'ודו רוצה להקים סטרט-אפ והוא כבר עם ניסיון אחרי שהוא מכר את החברה הקודמת שלו. ונתן לי טלפון. תתקשר, מה אכפת לך. התקשרתי.
המשך יבוא.

עוד ניצחון כזה ואבדנו

באיחור אופנתי חשבתי לכתוב משהו על יום השואה.
שמעתי ברדיו ציטוט של פליט שואה שאמר: "אני לא כועס על הגרמנים שלא נתנו לי להיות יהודי, אלא כועס עליהם שלא נתנו לי להיות גרמני". הציטוט הזה ישר מקפיץ לדמיוני את דמותם של טומי לפיד ואפרים קישון, שני פליטי שואה שפשוט שנאו פה את הלבנט, ודי ברור שהיו להם יחסי שנאה-אהבה עם הגרמנים, מצד אחד צוררי משפחתם ומצד שני הערצה לתרבות האירופאית. לא מזמן, כאשר התארחנו אצל סבתא של אשתי (שמתחילה לקבל מעמד של כוכבת בבלוג הזה) והערנו לה שהיא משאירה את הברז פתוח, התשובה שלה הייתה: "אצלנו, בפולין, לא הייתה בעיה של מים. יש לכם בעיה".
ואכן, בעוד שאנחנו חוגגים בימים אלה שהעם היהודי שרד את הנאציזם והקים מדינה לתפארת, צריך לזכור שהמטרה המקורית של הנאצים לא הייתה להרוג את כל היהודים אלא רק להוציאם מגרמניה. כמובן, שבמוחותיהם המעוותים של אותם חלאות, גרמניה הפכה להיות חצי אירופה והגירוש הפך לרצח המונים מתועב. אבל המטרה הראשונה הייתה פשוט הפרדה.
ובדיעבד, קשה להגיד אבל הנאצים הצליחו. בגרמניה אין יהודים. לפני עלית הנאצים היו בגרמניה חצי מיליון יהודים, שאומנם היוו רק 0.8 אחוז מהאוכלוסיה אבל היו אליטה איכותית במיוחד של אומנים, סופרים, מדענים, מי לא היה שם: קפקא, איינשטיין, פרויד ועוד רבים וטובים. אבל הבריונים המקומיים, החליטו שהם שונים, שהם לא רצויים ובאלימות חסרת תקדים פשוט גרשו. אז כל הכבוד להם, הם הצליחו, ועכשיו כמעט ואין יהודים בגרמניה, עכשיו הפליטים היהודים האלה השתלבו ותרמו רבות בישראל ובארצות הברית. אז מי הפסיד? גרמניה. שבמקום לאמץ תרבות מעט שונה (אבל ממש מעט, כי היהודים התבוללו למדי) ולהתקדם, היא שקעה במערבולת של שנאה ואלימות.
אז מה הלקח שלנו מהשואה? שצריך מדינה יהודית? כן, ככל הנראה. שהגרמנים חארות? גם נכון. אבל לפי דעתי יש עוד לקח חשוב: לקבל את האחר. כאשר אנחנו בעמדת כח, אנחנו לא עושים טובה לשונה, החלש כאשר אנחנו מקבלים אותו אלא אנחנו עושים טובה לעצמנו כאשר אנחנו מקבלים אותו, בסופו של דבר מדובר בעוד אדם שיכול להעשיר אותנו ואת תרבותנו, שיכול לתרום מכוחו. זה נכון גם ברמה הלאומית, אם אנחנו מדברים על מיליון וחצי הערבים שבישראל, אבל זה נכון כמעט בכל מסגרת שאנחנו נמצאים בה.
טוב, אני מקווה שהלקחים הלא-ציוניים האלה לא יעוררו יותר מדי תגובות נזעמות כאן.

מתחכם שכמותי

אני פשוט בוש ונכלם, אומנם חיפש העבודה הרגיל אותי לקבל סירובים אבל לא התקבל כלקוח – נו, זה כבר באמת שיא חדש.
מעשה שהיה כך היה, הבנק הזמין אותי כדי שאני אשמע על חברת הבת שלהם לניהול תיקים – אתגר. שימו לב, לא מנסים למכור לי, אלא להשמיע לי, ככה זה כשאתה בעל הון. הסכמתי, שהרי מה שווה הכסף אם לא נלווה אליו מעט כבוד והדר.
הגעתי, ומולי ישבה בחורה נחמדה העונה לשם טלי קליין שהיא יועצת השקעות מוסמכת. וואו. טלי סיפרה לי שאתגר היא בית השקעות של בנק מזרחי ובגלל שהם של הבנק הם מאוד רציניים וגם הבנק הוא מאוד רציני והם מאוד מפוקחים (מלשון פיקוח). קיבלתי הסבר שניהול תיקים מקצועי אומר שלמשקיע אין מילה וחצי מילה בניהול התיק שלו, מלבד אחוז הסיכון שהוא לוקח (כלומר, אחוז מניות) ולאתגר יש לקוחות גדולים ומוסדיים, למשל עיריית ירושלים. לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי עיריית ירושלים אף פעם לא הייתה אות ומופת לניהול כספים תקין והייתי מצפה מבחורה שהיא גם יועצת השקעות מוסמכת, שתבין שבימים אלו זו ככל הנראה הדעה הרווחת בציבור.
טלי המשיכה והוסיפה שמשקיעים פרטיים לא יודעים מה הם עושים ומשקיעים עם הרגש ולא בצורה מחושבת. חשבתי למחות, אבל אז נזכרתי שאני בעל הון מכובד וזה לא מכבודי.
טלי שאלה אותי איך כרגע אני משקיע את כספי, אם בכלל (והוסיפה חיוך בזווית הפה) אמרתי שאני הולך על 20% בת"א 25, 40% באג"ח ממשלתי צמוד ו40% באג"ח ממשלתי לא צמוד. התאמתי לתבנית של לקוח 20/80. והיא הציעה אל את המסלול. נשמע לי סביר. היא אמרה, שבניגוד אלי, הם יודעים בדיוק אילו אגרות חוב לקנות ואיך לחלק את הכסף בין האג"חים הצמודים לבין אלו שאינם צמודים כי בניגוד אלי הם מתחשבים במועד פקיעת האג"ח ובציפיות האינפלציה. נראה לי שכאן לא התנהגתי כצפוי ולא התעלפתי מרוב ההערכה לחוכמתה כי רבה וזה קצת עיצבן אותה. ואז בחוצפה חסרת תקדים, שאלתי אותה אם כמו שאני יכול לקבוע איזה אחוז מהתיק שלי יושקע במניות, האם אני אוכל לקבוע איזה אחוז מהאג"חים שלי יהיה צמוד מדד?
ואז קפץ לה הפיוז. מי אתה בכלל שאתה חושב שאתה יודע משהו מהחיים שלך? למה אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מאיתנו, טובי המומחים ויועצי השקעות מדופלמים. קצת נרתעתי, תראי, אולי אני לא יודע יותר טוב מכם, אבל רק רציתי לדעת אם יש לי את האפשרות הזו ובכלל, זה הכסף שלי ו.. ככה אני רוצה. זכותי, לא?
אצלנו זו לא זכותך, אנחנו יודעים טוב מאוד איך לחלק את הכסף ואם אנחנו חושבים ש 40-60 זה עדיף אז זה ככל הנראה מה שנעשה, למה אתה חושב שיש לך כאן מילה בכלל? כרגע אנחנו עומדים על 50-50. ניסיתי להפשיר את הקרח ואמרתי בחיוך: "אז כנראה שאני לא כל-כך גרוע", אבל את טלי זה בכלל לא הצחיק. היא פשוט שונאת מתחכמים שרוצים להחליט מה הם עושים עם הכסף שלהם. אם אתה חושב שאתה כל-כך חכם, אז תשקיע בעצמך.
טוב, אמרתי, בואי נעזוב את האג"ח, האם יש אפשרות שאני אתן לכם רק את הכסף שאני רוצה להשקיע במניות ואתם תנהלו לי את התיק ב 100% סיכון (כלומר, רק מניות). אפשר. טוב, אולי בכל זאת יצא לי מזה משהו. היא הסבירה לי שהם לוקחים עמלה של אחוז משווי התיק. לא מעט. אז שאלתי אותה בכמה התשואה שלהם יותר גבוהה מת"א 25. היא אמרה שהם עשו ב2009 95%. יפה, אמרתי, והמתנתי לחלק השני של המשוואה (כמה עשה ת"א 25 ב 2009), אחרי כמה שניות כאשר הבחנתי שהיא לא מתכוונת להמשיך, שאלתי אותה: "וכמה עשה ת"א 25?", "אין לי פה את הפרטים", "טוב", אמרתי, "אבל אני רואה שיש לך כאן מחשב עם אינטרנט, אולי תסתכלי".
טלי התחילה להתעמק במחשב. אחרי חמש דקות, ללא הצלחה היא אמרה. "נראה לי שאתה לא מתאים לנו. אנחנו לא אוהבים אנשים שחושבים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם יודעים באמת." ונפרדנו, אני ניסיתי להיפרד עם חיוך קל, אבל טלי פשוט נעלבה מאוד מהתנהגות שלי ואפילו לא העיפה מבט. כשלתי.
ביציאה חשבתי לעצמי, שאומנם אני לא ד"ר לכלכלה ובטח לא יועץ השקעות מוסמך, אבל טלי לא ממש ידעה את זה, ובכלל, יכול להיות שאני סגנו של בן ברננקי וחוסר הידיעה הזו עדיין לא הפריעה לאותה בחורה להגיד לי שאין לי בכלל מושג מהחיים שלי. משעשע. הגעתי הביתה ולמרות בורותי הרבה, הצלחתי תוך דקה לראות שת"א 25 עשה ב 2009 75%. אז אולי אני גם אנסה להעמיק קצת בדו"חות כספיים ואולי לעשות קצת יותר טוב מת"א 25 בעצמי

תשעה מתכנתים ונגר

עכשיו ניקח את הדוגמא של הנגר והמתכנת, שכזכור יכלו לייצר שני שולחנות ושתי תוכנות ביום ורצו לצרוך שולחן ותוכנה כ"א, אבל הפעם נוסיף עוד שמונה מתכנתים. ובכן, עכשיו הקבוצה הזו יכולה לייצר ביום שני שולחנות ו 18 תוכנות אבל רוצה לצרוך עשר שולחנות ועשר תוכנות. מה יקרה? כמובן ששולחן יהיה שווה הרבה יותר מתוכנה והנגר יקבל תשע תוכנות תמורת כל שולחן, ואילו המתכנתים יקבלו שולחן אחד על כל תשע תוכנות שהם כתבו. פערים חברתיים.
אז מה יהיה? ברור שמתכנתים ינסו לבנות שולחנות, אם מישהו מהם יצליח, ולו בצורה חלקית (נניח שולחן עקום מעט וביומיים עבודה) הוא יהפוך להיות נגר. גם מי שיוכל להיות שוליית נגר, ונניח יעלה את התפוקה של הנגר משני שולחנות ביום לשניים וחצי שולחנות ביום – יעשה את ההסבה המקצועית – מכיוון שהוא מרוויח ביום חצי שולחן לעומת תשיעית שלוחן כמתכנת. ומכאן, שאם הקבוצה הגיע למצב יציב של נגר אחד (ללא שוליות) ותשעה מתכנתים הסיבה היחידה לכך היא שמתכנתים אינם יכולים לעשות שום דבר השווה יותר מתשיעית שולחן.
ונניח כי פתאום הצטרפו לשוק התוכנה עוד 40 מתכנתים (מכללות...), עכשיו היחס בין תוכנה לשולחן ירד ל 1:49, עכשיו חלק מהמתכנתים אולי יכין קפה לנגר ויקבל ממנו 1/20 שולחן. לפני בוא גל המתכנתים האחרון זה לא היה שווה אבל עכשיו זה כבר משתלם.
ולמה זה חשוב? ובכן, אחת הטענות הרווחות בקרב קובעי המדיניות היא שהשוק האמריקאי יתאושש גם ללא החזרת המשרות האבודות לעולם השלישי וההתאוששות תהיה בכך שהאמריקאים שאיבדו את עבודתם בפסי הייצור ישתלבו בתעשיות חדשות הדורשות יכולות נוספות (שאותם אגב, משום מה אין לסינים). ונשאלת השאלה אם אותם פועלי יצור יכלו לעסוק בעבודות מכניסות יותר מדוע הם לא עשו זאת קודם? שהרי עוד לפני העברת העבודות לעולם השלישי, שכרם היה נמוך יותר מאשר מעצבים או קובעי מדיניות אחרים?
למעשה אני חולק על ההנחה האופטימית ששוק העבודה האמריקאי ימציא את עצמו מחדש לטובה. למעשה שוק העבודה האמריקאי המציא את עצמו מחדש כאשר רוב כוח העבודה עבר מיצור לשירותים, אבל זו הייתה ירידה לעומת התנאים של פועלי הייצור, כי אחרת זה היה קורה לפני פתיחת שוק העבודה.

מתכנת ונגר

בשנה הראשונה בתואר בכלכלה מלמדים אותנו על יתרון יחסי ועל היתרון במסחר. אז ככה, בישראל יש מזג אויר נוח לגידול זיתים ואילו באנגליה הכבשים מניבות יותר צמר, ולכן נגיד שבישראל עולה לייצר קילו זיתים שקל אחד ואילו קילו צמר 10 שקלים, באנגליה לעומת זאת, עולה לייצר קילו זיתים חמישה שקלים וקילו צמר שני שקלים. מסקנה, עדיף לישראל לייצר רק זיתים ולאנגליה רק צמר ואז להחליף חלק מהזיתים מישראל בצמר מאנגליה.
יפה. כדאי לשים לב שלא התייחסנו כאן למיומנויות או לכשרונות של העובדים, זה לא שמגדלי הזיתים האנגלים פחות מוכשרים ממקביליהם הישראלים, אלא פשוט עצי הזית באנגליה לא מניבים מספיק.
אז עכשיו נתייחס ליכולות של אנשים ונדבר עלי, נניח, כבעל תוכנות תכנות ועל משה הנגר. ונניח שגם אני וגם משה הנגר צריכים שולחן ותוכנה כלשהי. כל אחד מאיתנו עושה בעצמו הן את התוכנה והן את השולחן, אבל אבוי, השולחן שלי עקום, מתנדנד ולא יציב ואילו התוכנה של משה קורסת כל שלוש דקות. למחרת בבוקר, אנחנו מדברים אחד עם השני ומסכימים שאני אכתוב את התוכנה למשה והוא יבנה לי שולחן – וכך, לשנינו יש שולחן יציב ותוכנה עובדת (או לפחות אני יודע להסביר שאתמול זה עבד אצלי וככל הנראה יש לו בעיה מסוימת עם החומרה או עם הגדרות המערכת).
אבל מה יהיה אם במקום שני אנשים בודדים נסתכל על קבוצות גדולות יותר. בואו נניח שיש אוכלוסיה גדולה שבה יש יכולת לייצר בדיוק מה שאותה אוכלוסיה צריכה, כלומר, יש מספיק נגרים, מתכנתים, טבחים, חקלאים. עכשיו ראינו שאם אני בוחר שני אנשים מתוך האוכלוסיה הזו הם יסחרו ביניהם. אבל אם במקום שני בודדים, ניקח שתי קבוצות של 10 אנשים – המסחר בין הקבוצות ירד כי בכל קבוצה תהיה חלוקת תפקידים מתאימה יותר לזו של כלל האוכלוסיה, זה כמו לערוך סקר, ככל שיש יותר משתתפים יש התאמה גדולה יותר בין התפלגות המקצועות בקבוצה להתפלגות המקצועות באוכלוסיה כולה. בקבוצות של 100 המסחר בין הקבוצות יקטן ובקבוצות של מיליונים ההתאמה כבר תהיה מושלמת. מסקנה: בכל הנוגע לכישורי העבודה של אנשים למדינות לא צריך להיות יתרון יחסי והמסחר הוא מיותר. האומנם?
ובכן, זה לא לגמרי מדויק, בפסקה הקודמת התייחסנו לכך ששתי הקבוצות נלקחות מאותה האוכלוסיה, אבל אנחנו יודעים שמדינות שונות זו מזו מבחינה תרבותית וגנטית ולכן אפשר להניח שיהיו הבדלים מהותיים בין האוכלוסיות. למשל, שהחינוך המערבי, המבוסס על לוגיקה והפשטה יניב אחוז מתכנתים גבוה יותר מאשר החינוך הסיני-יפני המעודד יותר דיוק ומשמעת. אבל אנחנו לא מדברים על מצב כמו אצלי ואצל משה שבאוכלוסיה אחת אין מתכנתים ובשניה אין נגרים אלא הבדל שיראה בערך כך:

כאשר הציר האופקי מתייחס לרמת התוכנה והציר האנכי למספר האנשים עבור כל רמת תוכנה. אז כן, הממוצע המערבי טוב יותר, וגם המתכנתים הטובים בעולם הם מערביים אבל בסין ויפן יש מתכנתים.

האומנם

למרות שאני לא כלכלן התיימרתי לכתוב כאן על כלכלה אבל זה שאני הולך לכתוב כאן על שירים זה ממש יומרני, אבל אני אנסה, מה אכפת לי – הפס הרחב סובל הכל.
אני אתחיל עם אחד השירים היפים בעיני (כאשר אני מאוד מאוד מושפע גם מהמנגינה) האמנם של לאה גולדברג (מאוד מומלץ גם לשמוע):
האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

השיר נכתב ב 1943 בזמן מלחמת העולם השניה, בעת ההיא היה ויכוח בין שלונסקי ואלתרמן לבין לאה גולדברג כאשר שלונסקי טען שאין לכתוב שירה לירית בזמנים כאלה. התגובה של לאה גולדברג הייתה בעצם השיר הזה.
רבים נוטים לפרש את השיר הזה כשיר אופטימי של זמנם טובים שיגיעו אחרי המלחמה, כשיר לירי מתריס נגד הקביעה של שלונסקי. אבל לפי דעתי, אותם מפרשים פשוט מפספסים את המילה הראשונה בשיר ואת שם השיר עצמו: "האומנם".
למעשה, לפי דעתי, לאה גולדברג אומרת לשלונסקי: אתה באמת חושב שזה יגמר? אתה באמת חושב שנחזור פעם לתמימות הזו? האומנם עוד יבואו ימים? ובבית האחרון היא מדגישה באמת נלך בדרכים שבהם היו פעם הרג וטבח כאילו לא קרה כלום?

מהפך במזרח אסיה

ובכן, לאחר רבעון מדהים עם צמיחה של 11.9% הכלכלה הסינית עוברת את כלכלת יפן בתמ"ג (למעשה זה עדיין לא סופי כי יפן עוד לא פרסמה את נתוני הצמיחה שלה, אבל אין מה לבנות על משהו דרמטי מהכיוון הזה). עכשיו כאשר סין במקום השני היא רואה מלפניה, אומנם בפער לא קטן רק את ארה"ב.
אבל התחרות 'למי יש יותר גדול' היא רק ציון דרך לא משמעותי, מה שכן משמעותי הוא שהאינפלציה השנתית בסין, שכבר הגיעה ל 2.7% בפברואר ירדה ל 2.2%, מה שאומר, ביחד עם הצמיחה המהירה, שהמדיניות הסינית לא תשתנה בקרוב מה שמכניס את הממשל האמריקאי לפינה.
הצעדים הבינלאומיים נגד סין לא מניבים ולא יניבו פרי, גם דיבורים על הגבלת המסחר עם סין נשמעים כמו איום סרק. האמריקאים יצטרכו להישאר עם המדיניות המוניטרית המרחיבה (כלומר, להמשיך להמציא כסף) אבל עד שהממשל לא יקח את הכלכלה לידיים ויתחיל להעדיף תוצרת מקומית באופן יזום במקום לשחק עם הכסף ולחכות שדברים יקרו – כלום לא ישתנה. לפחות לא בחודש הקרוב.

דעה מוצקה

מראיון עם מושיק עפיה.
מושיק: למה לא תשאל אותי מה דעתי על כל מה שקורה כאן? אם הייתי חוה אלברשטיין או שלמה ארצי, מזמן היו שואלים לדעתי.

מושיק אומר כמה המדינה על הפנים ואז:
כתב: אז מה הפתרון?
מושיק: לא יודע. אני זמר, לא שר בממשלה.

לרדת מהסולם

האופן שבו ישראל עברה את המיתון האחרון עודד מאוד לא מעט אנשים וההנחה הרווחת היא שאנחנו נמצאים בכלכלה היציבה ביותר בעולם ואנחנו חסינים בפני הבעיות המטרידות את גויי האומות. ובכן, הבה נבדוק את המצב וננסה להבין אנה מועדות פנינו.
נתחיל בחזרה על המשבר בארה"ב.
שלב א: התפוצצות הבועה – האמריקאים ניפחו את כמות הכסף שברשותם באמצעות הגדלת ההלוואות בשוק עד שהם הגיעו לאחוז גבוה מדי של הלוואות שלא הוחזרו, בעקבות התפוצצות הבועה כמות הכסף שבידי משקי הבית ירדה בכ 25%.
שלב ב: הירידה בצריכה – אובדן הכסף ואובדן האמון במערכת הבנקאית הוריד את הצריכה האמריקאית והחל כדור השלג של ירידת בצריכה – ירידה בביקוש לעבודה – ירידה בהכנסה – ירידה בצריכה.
שלב ג: מדפיסים – ממשל אובמה החל להדפיס כסף ובכך עצר את כדור השלג והצריכה האמריקאית חוזרת לממדים של לפני המשבר אבל שוק העבודה לא מתאושש.
שלב ד (עתידי): ייסוף היואן – הסינים ייספו את היואן וארה"ב תכנס לתקופת אינפלציה, כח הקניה האמריקאי יקטן ולכן שוק העבודה האמריקאי יתאושש אבל הצריכה האמריקאית תפגע. ייסוף היואן, מצד שני, יגדיל את כח הקניה הסיני (ויפגע בשוק העבודה שם).
אז איפה אנחנו בכל סיפור?
את שלב א' עברנו די בקלות מכיוון שלמרות פעילות אינטנסיבית של גורמים ניאו-ליברלים בישראל בראשות מר נתניהו (אז שר אוצר בממשלת שרון) הרגולציה על הבנקים לא הוקלה וישראל לא נכנסה למערבולת ההלוואות שארה"ב ומדינות אחרות (כמו איסלנד) נכנסו אליה. אומנם הבנקים, שהושקעו בארה"ב הפסידו קצת (מיליארד דולר פה, מיליארד שם) אבל בסה"כ מעט אנשים נפגעו.
שלב ב' דווקא פגע בנו לא קל מכיוון שהירידה בכח הקניה האמריקאי פגעה בייצוא הישראלי וגם בישראל נוצר כדור שלג של ירידה בביקוש לעבודה – ירידה בהכנסה – ירידה בצריכה – ירידה בביקוש לעבודה.
שלב ג' עצר גם בישראל את כדור השלג כאשר הצריכה האמריקאית החלה לצור דרישה לעבודה ישראלית .
אבל מה יהיה בשלב ד'? ובכן, ככל הנראה ירידה בצריכה האמריקאית תפגע שוב בייצוא הישראלי ואנו צפויים לחזור לכדור השלג משלב ב', היציאה ממנו הפעם תצטרך להיות הן באמצעות העברת ייצור פנימה, לתוך ישראל, וצריכה של תוצרת הארץ והן פיתוח הייצוא לשוק הסיני על חשבון הייצוא לשוק האמריקאי.

העבד

כן, קראתי אותו לבגרות, אבל לא זכרתי כלום. אבל אחרי שאשתי שמעה המלצה על הספר מליעד מודריק בתוכנית הבוקר בגלי-צהל היא שאלה אותו מאחותה, קראה ונהנתה ואני אחריה. קראתי ונהניתי.
בתור אדם שנולד וגדל בישראל אני חושב שתמיד טוב שמזכירים לי את האנטישמיות הבסיסית שיהודים חוו באירופה. אנחנו שגדלנו כחלק מעם משוחרר, שולט וכובש, ובעיקר שונא את המדינה וחולם על הגירה (כבר לא יורדים). אנחנו שכחנו למה הקימו את המדינה הזו. לא, לא לדאוג, אני לא הולך להצביע לליברמן בבחירות הקרובות וגם לא לליכוד (אפילו לא למרץ) אבל תמיד טוב לדעת מאין אתה בא (וגם לאן אתה הולך, אבל זה כבר בפוסט אחר).
ובכלל, כל האירופיאופיליה בארץ הזו די מרגיזה אותי. פתאום הם שוחרי שלום, פתאום הם נאורים, הם הם התרבות. תעשו לי טובה. היבשת הכי רצחנית בהיסטוריה, יבשת ברברית, היבשת שממנה יצאו להחריב את שאר העולם – שלא יצטדקו לנו פתאום. אז שוב היה נחמד לקרוא על הברבריות, על עבודת האלילים של הכפריים בפולין של לפני כ 350 שנים.
הספר גם לא חוסך ביקורת מהיהודים החרדים ומציג את הפער בין שמירת המצוות כלפי חוץ לבין התנהגות חזירית בין אדם לחברו. אבל את זה, כישראלי שכבר קיבל מספיק מנות של שנאת חרדים לא היה צריך לחדש לי.
בקיצור, בשביס זינגר נכנס גם בגויים וגם ביהודים ותוך כדי כך מספר סיפור מרתק – אז איך אפשר שלא להנות.
בכלל, נראה לי שכל הקטע של ספרות בבית הספר היה מבוזבז. הרי למדתי על זה אבל אז סבלתי והיום אני נהנה. גם יצא לי להבין לפני כשנה שירמיהו היה בעצם נביא פוליטי שבעיקר יצא נגד הלאומנים המטופשים שהחליטו להילחם בבבלים – ועד עכשיו, למרות שלמדתי, בכלל לא ידעתי את זה.

אז מה יהיה

הבטחתי שאחזור לדו-קרב באוקיינוס השקט אז הנה הגיע הזמן.
נתחיל בתאור היחס בין שער המטבע, האינפלציה והאבטלה. כאשר שער המטבע יורד, המחירים של מוצרים מיובאים עולה ולכן יש אינפלציה, מצד שני מכיוון שהמחירים של המוצרים המיובאים עולה ועלות הייצור המקומי נשאר, שווה יותר לייצר ולכן האבטלה יורדת.
זו התיאוריה, וזה מה שארה"ב רוצה שיקרה, שהדולר יפוחת יחסית ליואן, שתהיה אינפלציה בארה"ב, כדאיות הייצור בארה"ב תעלה והאבטלה תמוגר. פלוס מינוס. ועכשיו מחכים שהסינים יחליטו לייסף את היואן. הסינים, מן הסתם לא ששים לשנות כלום כי הם צומחים בקצב מדהים של כ 10% בשנה, ארה"ב מנסה להפעיל לחץ בינלאומי שנועד לכישלון אבל אני מניח שכאשר האינפלציה בסין תרים את ראשה סין תייסף את היואן.
ומה יקרה בארה"ב? ובכן, הדולר ירד ותהיה אינפלציה. השאלה היא האם באמת האבטלה תרד. תיאורטית כן, מעשית אני לא בטוח. כלומר, כן, היא תרד מעט ולתעשייה שקיימת בארה"ב יהיה יותר קל להתחרות בסינים אבל זה החלק הקטן. האמריקאים צריכים שתעשייה תחזור לארה"ב, שבדטרויט יחזרו לייצר מכוניות ולא רק לנהל את הכספים ולעצב של פורד, ג'י.אם. וקרייזלר – וזה כבר תהליך ארוך טווח.
בינתיים יהיה שלב ביניים לא קצר שבו האינפלציה תעלה והאבטלה לא תרד (או תרד מעט), מה שאומר שאנשים עדיין לא יעבדו אבל גם לא יהיה להם כסף לצרוך – וזה יהיה המשבר האמיתי והעמוק שממנו אנחנו בעצם מפחדים. חייבים להבין, שתעשייה וייצור זה עניין תרבותי, וחברות שמבוססות על שוק של שירותים, פיננסים ואיי.פי. לא יכולות לייצר, השינוי שצריך לקרות הוא עמוק והוא לא קורה כאשר נגיד הבנק המרכזי מחליט להוריד את שער המטבע.

שיעור בפולנית - 2

השבוע אירחנו את כל המשפחה לארוחת ערב והחלטנו ללכת על ארוחה חלבית: דג, שתי פשטידות, שני סוגי אורז, תפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות, סלט חסה, חציל בטחינה ועוד ועוד...
הזמנו גם את סבתא של אישתי, והיא ברוב טובה הציעה לנו שהיא תביא עוף בגריל.
- "לא, אין צורך, סבתא"
- "אבל כבר קניתי"
- "אבל כבר הכנו אוכל חלבי"
- "אה", שקט, אכזבה, "טוב, לא נורא, לא באים רעבים לארוחה".

בגידה?

סטנלי פישר העלה את הריבית על השקל מ 1.25% ל 1.5% לפני כשבוע והדולר צנח בחמש אגורות לרמה של 3.69. אגלי זיעה צצו על מצחי, אני מהמר שהדולר לא ירד מתחת ל 3.65 וכל אגורה של ירידה תעלה לי 1000 ₪, שזה בכלל הרווח שלי. האם סטנלי בוגד בי? האם הוא יתן לדולר לצנוח? למה הוא מעלה את הריבית לפני שנורתה הירייה הראשונה בדו-קרב באוקיינוס השקט?
אז מה המשמעות של הריבית? ומהי בכלל?
ובכן, הריבית של בנק ישראל היא למעשה תוכנית החיסכון הבטוחה ביותר במדינה, זו הריבית שהמדינה מבטיחה לחוסך, ומכיוון שהמדינה היא הגוף הכלכלי העמיד ביותר, מדובר בסיכון אפסי (שימו לב לבדיחה בסוף). ולכן ריבית בנק ישראל היא למעשה התשואה המינימלית במשק, כלומר, אם יש לי שתי חלופות באותה תשואה אחת של הבנק המרכזי ואחת אחרת (החל מסטרט-אפ וכלה באג"ח של בנק לאומי) ברור שההשקעה בבנק ישראל עדיפה כי הסיכוי בה נמוך יותר.
כאשר בנק ישראל מעלה את הריבית, הוא למעשה סופג השקעות מהשוק הפרטי ולהפך. ולכן בזמן משבר, כאשר אנשים מפחדים להשקיע הבנק מוריד את הריבית ועכשיו, כאשר נראה שאנחנו יוצאים מהמשבר (לפחות עד הירייה הראשונה באוקיינוס השקט) הבנק רוצה לצמצם קצת את הדהירה של הבורסה ומחירי הדירות שנקנות להשקעה.
אבל להעלאת הריבית יש עוד אפקט, כדאיות ההשקעה בשקל עדיפה על פני השקעה במטבעות אחרים, ולכן אנשים מוכרים דולרים וקונים שקלים – ובתמורה: השקל מיוסף... וסטנלי יודע את זה עוד לפני שנולדתי, אז למה הוא עושה לי את זה?
אבל סטנלי הוא אדם של כבוד, וכאשר הוא רואה שאני בצרה, ודקה לפני שמגיעים הפועלים המיוזעים של ההוצאה לפועל כדי לקחת ממני את המקלדת הוא פותח את הארנק ומוציא משם 200 מיליון דולרים שקיבל זה עתה ומייצב את הדולר על 3.7, ועוד היד נטויה. אני נרגע ומוכר עוד אופציות שהדולר לא ירד גם במאי.
דבר אחד מטריד אותי, מה עם היורו? שהרי ישראל מייצאת לאירופה בערך (ואף יותר) כמו שהיא מייצאת לארה"ב, ואם היורו צונח אולי סטנלי ירצה למנוע את הנזק בחזית החשובה הזו. זאת ועוד בהמשך.
ועכשיו לאחת הבדיחות האהובות עלי ביותר:
לפני נפילת הגוש הסובייטי, פולני נכנס לסניף בנק בקרקוב ורוצה להפקיד אלף זלוטי.
אבל כדי להיות בטוח הוא שואל את הפקיד מה יקרה אם הסניף יקרוס, מי יחזיר לו את הכסף. הפקיד מרגיע אותו ואומר שמדובר בבנק עם פריסה ארצית והסניף המרכזי בוורשה ערב לסניף בקראקוב.
"יפה" – אומר הלקוח, אבל לפני שהוא שולף את 1000 הזלוטי הוא מקשה: "ואם הסניף המרכזי בוורשה יפול?". "אל תדאג" – עונה הפקיד בטון רגוע – "הבנק המרכזי של פולין ערב לסניף המרכזי בוורשה."
"יותר טוב" – ממשיך הלקוח – "אבל אם הבנק המרכזי של פולין יקרוס?". הפקיד שמתחיל לאבד סבלנות עונה עדיין באדיבות: "ממשלת פולין ערבה לבנק המרכזי של פולין".
"אהה, ואם ממשלת פולין תקרוס?" – שואל הלקוח המעצבן. "הפוליטבירו וברית המועצות הגדולה ערבה לכך שממשלתנו תוכל לעמוד בהתחייבויותיה".
"ואם ברית המועצות הגדולה והעצומה תפול לנגד עינינו, מי ערב לכספי?". הפקיד כבר איבד את סבלנותו ואמר ללקוח: "בשביל אלף זלוטי מחורבנים לא שווה לך שברית המועצות תקרוס?!".

פתרון יצירתי

כולנו למדנו שהאירובי פתר לנועם טור את בעיית הקשב.
ברור, עכשיו הוא כזה חתיך ולא צריך להקשיב לאף אחד.

ובינתיים במדינה קטנה במזרח התיכון

אז הבנו שארה"ב וסין נמצאות כרגע בדו קרב בצהרי היום אבל הרי אותנו מעניין מה קורה כאן, בישראל. בכלכלה היציבה ביותר בעולם.
אז ככה, באפריל 2009 אובמה התחיל להדפיס כדי למשוך משרות לארה"ב ושער הדולר שעמד אז על 4.2 שקלים התחיל לרדת, הסינים הצטרפו מהר לחגיגת ההדפסות כדי להחזיק במשרות שלהן אז סטנלי פישר אמר לעצמו: "ווגע, ווגע, ווגע, מה פתאום שהאמוויקאים האלה יקחו לנו את המשוות" והתחיל גם הוא לקנות דולרים.
וכבר חצי שנה שסטנלי רוכש דולרים ולא נותן לדולר לרדת מתחת ל 3.65, כמובן כאשר הדולר מתחיל לעלות הוא מספיק לקנות ואז כאשר הדולר עולה בערך ל 3.85 ומתחיל לצנוח חזרה. כך סטנלי מחכה לו לראות איך יתפתח הדו-קרב באוקיינוס השקט שומר על שיווי משקל.
אני בינתיים מהמר לי על יציבות שער הדולר (מוכר אופציות על הדולר) ומרוויח לי כ 2000 שקלים לחודש ונהנה לראות את סטנלי משקיע את מרצו והוננו כדי לשמור עלי.

רטרו

אני יודע שמאבק בכפייה דתית זה מאוד ניינטיז ובכלל מדובר במשהו שגדל בנו בעקבות מסע תעמולה אגרסיבי בסוף שנות השמונים. אני גם יודע שמה שיצא בסופו של דבר זה 15 מנדטים של שנאה בראשותו של טומי לה-פן (איך אפשר שלא להוריד את הכובע למי שעשה את ההשוואה), בכלל בכל פעם שראיתי את לפיד בערה בי התשוקה לחזור בתשובה (אם הייתי יכול להאמין ולו באופן קלוש באלוהים).
אבל למרות זאת, אני ממש מתעצבן מחוק החמץ המטופש הזה! אני בא לקנות בסופר, וכן, בבית אנחנו כמעט ולא אוכלים חמץ, אבל אני כן יכול לשתות תה קמומיל גם אם הוא לא מוכשר לפסח. אבל בסופר, לא! הכל מכוסה, וצריך להתרוצץ שעתיים כדי למצוא כל מיני מוצרים בסיסיים. ובכלל, איזו מן מדינה דפוקה זו שאוסרת על אזרחיה למכור סוג מסוים של מזון (ואפילו זה לא מזיק לבריאות או מדרדר לכאורה לסמים קשים). מי שלא רוצה לאכול חמץ – שלא יאכל בשביל זה להפוך סופר? זו פגיעה ברגשותיי!

אובמה המדפיס

אז איפה היינו? הציבור האמריקאי התרושש ופעמיים "המציא" כסף אבל הבועות האלו התנפצו. ואז הגיע אובמה, ומה הוא עשה? נכון מאוד, המציא עוד פעם כסף – הפעם ע"י הדפסה. לפני משבר הסאב פריים היחס בין כמות הכסף האמיתי (שטרות של ממש) לבין הכסף המולווה היה קטן (כלומר, הרבה מאוד כסף מולווה) אבל המשבר העלה מאוד את היחס והבנקים סרבו להלוות ולהקטין שוב את היחס וכך כמו הכסף קטנה. ולכן, אובמה התחיל להדפיס כסף (כסף אמיתי – שטרות) וכך עם אותו יחס גבוה הציבור האמריקאי חזר לאותה כמות כסף כללית לפני המשבר, ורמת הצריכה שבה לאיתנה. האם בא לציון גואל?
בוודאי שלא. הרי ברור לכל שהדפסת כסף היא לא פתרון, היא אולי אקמול במקרה הטוב – כי הרי מה שאמור לקרות הוא שהשוק האמריקאי יוצף בדולרים, המחירים של המוצרים המיובאים יעלו (שהרי עלות המוצרים המקומיים לא משתנה) וכאילו כלום. אבל מי הגיע לעזרתו של ברק? הסינים. מה עשה הממשל בבייג'ין כאשר ראו שאובמה מדפיס? הפעילו גם הם את מכונות הדפוס שלהם והממשלה הסינית ספגה את עודף הדולרים שהגיעה לסין ושמרה על יחס החליפין בין הדולר ליואן. וכך הכסף המודפס של אובמה נספג בסין והציבור האמריקאי חזר לחגיגת הקניות שלו ויש תחושה ששוב יצאנו מהמשבר.
למה הסינים רצו לשמור על יחס החליפין בין היואן לדולר? לא מאהבת אובמה אלא כדי לשמור על הצמיחה המדהימה של סין, והרי ידוע ששער חליפין גבוה יוריד את כדאיות הייצור בסין ויעביר ייצור לארה"ב – ואת זה הסינים לא רוצים.
אז איפה הבעיה? ארה"ב מדפיסה, קונה מוצרים, הסינים מדפיסים וקונים את הדולרים וכולם מרוצים. טוב, כמובן שלאזרח הסיני זה לא טוב, כי הוא ממשיך לעבוד כמו חמור תמורת שכר זעום – אבל לממשל הסיני לא ממש אכפת מהאזרח הסיני. ובכן, להדפסת הכסף הסיני יש השלכה – אינפלציה בסין. ומזה לממשל הסיני כבר אכפת. אחת ההנחות בממשל הסיני הן שהמהומות בכיכר טיאנמן מקורן באינפלציה גבוהה ולכן הממשל הסיני ימנע מאינפלציה גבוהה.
ובארה"ב, ובכן שם מקווים מאוד ששער הדולר ירד בהדרגה כדי להעלות את כדאיות הייצור בארה"ב וברק אובמה יוכל לקיים את הבטחתו של יצירת מקומות עבודה. הממשל בוושינגטון מפעיל לחץ בינלאומי על סין כדי שתייסף את היואן אבל הממשל הסיני בשלו. ככל הנראה מחכה לאינפלציה שתרים את הראש.