תדע כל אם עברייה

לפני כל הבלגן שאבי שמחון יצר סביב ההשוואה בין חסרי הדת שהגיעו מרוסיה לבין המסתננים מאפריקה הוא העלה עוד נקודה כואבת שכל משפחה ישראלית מביאה חמישה ילדים ואותם חמישה ילדים יביאו עוד חמישה ילדים וכך נגיע לאוכלוסיה של 150 מיליון תוך 50 שנה. אפשר להאזין כאן (בערך בדקה 20)

נתחיל בזה שהיועץ לא מכיר בעובדות. בממוצע למשפחה בישראל יש 2.44 ילדים ולא 5. אגב, אפשר גם לראות שהנתון הזה די יציב, לפחות בעשר השנים האחרונות.

דבר שני נראה שהיועץ הבכיר לא ממש חזק בחישובים. ההגיון של היועץ אומר שעם חמישה ילדים - הדור הראשון מכפיל את עצמו פי חמש, גם הדור השני יכפיל את עצמו פי חמש ולכן אנחנו האוכלוסיה תוכפל תוך פי 25, ולכן אם כיום יש שבעה מיליון אנשים בישראל, תוך שני דורות נגיע ל 175 מיליון.
אבל מה? היועץ שכח שצריך שניים בכדי להביא ילדים, כלומר, משפחה עם חמישה ילדים מכפילה את האוכלוסיה "רק" פי 2.5 ולא פי חמש, ובשני דורות האוכלוסיה תוכפל פי 6.25 ולא פי 25.

בעיה שלישית היא פרק הזמן שאליו מתייחס היועץ הבכיר. כאשר מר שמחון אומר "חמישים שנה" הוא מתכוון שבגיל 25 זוג מסיים את הולדת חמשת צאצאיו, אולם מסתבר שגיל הלידה הממוצע הוא כמעט 30 אבל הנתון שמעניין אותנו הוא הלידה האחרונה, נתון שלא קיים, אבל אם נסתכל על הפער בין גיל הלידה הראשונה לממוצע, נוכל להניח שגיל הלידה האחרונה הוא בערך 33.

אז אם ננסח מחדש את דברי היועץ לאור שלוש הנקודות המובאות לעיל נאמר שתוך 66 שנים מספר התושבים בישראל יהיה כ 10.5 מיליון - בקיצור היועץ טעה פי 15!

אז מה היה לנו?
א. שימוש במקרה קצה של 8.7% מהאוכלוסיה בכדי להכליל על האוכלוסיה כולה וכתוצאה מכך ניפוח של יותר מפי 2 של הנתונים (מ 2.44 ל 5).
ב. חישוב מוטעה בריבוע שהכפיל את הנתונים פי 4.
ג. נתון מפוברק של השלמת גיל הילודה שהכפיל את הנתונים פי 1.3333 (מ 66 שנה ל 50 שנה).

אז דמגוגיה זה בסדר אבל זה שהיועץ הבכיר של שר האוצר לא יכול להסתדר עם חישוב פשוט ולא יודע לקרוא את הנתונים - צריך קצת להדאיג, לא?

הטובים תמיד מנצחים

בימים אלו יוצא לי לקרוא קצת יותר בזכות הרכבת אבל לעיתים רחוקות אני מגיע למצב שאני מרגיש צורך לקחת את הספר ב 12 בלילה ולהמשיך לקרוא. וזה מה שקרה לי עם מלכים ג' של יוכי ברנדס. ספר טוב בעיני צריך להיות קודם כל סיפור מרתק אבל צריך גם איזו אמירה מעבר, משהו על התרבות הגלובלית שלנו ואת זה מלכים ג' עושה יפה מאוד.
אחד האתוסים הגדולים שגדלנו עליהם הם ששאול היה מלך חלש ופרנואיד וששמואל המליך אותו רק כי היה צריך להמליך מישהו. אחריו הגיע דוד, שהיה איש צבא מוכשר, שניצח את גולית וכבש חצי מזרח תיכון. את דוד ירש שלמה, שהיה החכם באדם ובנה את בית המקדש והיה מלך של שלום ותקופתו הייתה תקופת שגשוג ושלווה לעם ישראל. ואז משום מקום מגיע אותו ירבעם בן נבט, הסכסכן, מורד במלוכה ומפלג את העם ומאז ממלכת ישראל היא ממלכה של חוטאים ולכן מושמדת ע"י האשורים ואילו ממלכת יהודה ממשיכה עד ימינו אנו (עם שתי הפסקות קטנות).
אתוס יפה שהעובדות משתלבות בו די יפה. אבל יש את החריץ הקטן הזה של ירבעם בן נבט, מאיפה הוא הגיע? באמת היה כל-כך רע בתקופת שלמה? למה? הוא בנה בית מקדש, היה שלום, היינו הממלכה הכי חזקה באזור. למה מרד, למה? למה פילוג?
בדיוק לחריץ הזה נכנסת ברנדס למעשה יוצרת אתוס אלטרנטיבי, האתוס של ממלכת ישראל, של עשרת השבטים. באתוס הזה, שאול הוא מלך מוכשר ועניו, יהונתן בנו הוא יורש העצר המושלם, ואילו דוד הוא סתם תככן, פוליטיקאי עלוב שרק מסכסך כל הזמן ובכלל לוחם קטן מאוד, הוא בעצם היה נגן החצר של שאול. שלמה? סתם מדובר במגלומן, טיפש שאהב לאסוף נשים (בעיקר נוכריות, ימ"ש) ואילו ירבעם הוא נינו של שאול, וכמוהו, גם הוא בנאדם מושלם, מנהיג מלידה, עניו ויפה תואר.
האם האתוס האלטרנטיבי של ברנדס הוא נכון? זה לא ממש משנה, אני מניח שהיא בקיאה יותר ממני בתנ"ך כדי שהוא יחזיק מים, כמו האתוס המוכר לנו של ממלכת יהודה. אבל מה שחשוב שזה אתוס שמחזיק מים – כלומר, אתוס אפשרי. ובעצם אפשרות קיומו הוא מקעקע את האתוס של ממלכת יהודה והופך אותו מאמת מוחלטת לעוד סיפור אפשרי.
אבל החתרנות של ברנדס לא מסתיימת כאן, שהרי אם האתוס של דוד ושלמה הוא לא ודאי אז מה נאמר על אתוסים אחרים בחיינו? האם הכיבוש היווני והתרבות ההלניסטית באמת הכילה את תרבויות המזרח? האם הרומאים נלחמו בברברים? האם קרל הגדול היה מלך כל-כך מוצלח? האם אנגליה הביאה לעולם את התרבות? האם האינדיאנים באמת היו פראים שהאמריקאים הצליחו להכניע? ברור שכאשר האירועים קרובים יותר והתיעוד פלורליסטי יותר כבר יותר קשה לשכתב את ההיסטוריה, אבל הנרטיב הוא הנרטיב של המנצחים.
ואנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו, מה היה האתוס הבינלאומי אם הנאצים היו מנצחים? האם יכול להיות שהיטלר היה נחשב שמש העמים והצליח להדביר את הסכנות האורבות למין האנושי בדמות היהודים, ההומואים והקומוניסטים?
הנקודה של ברנדס היא שהמנצחים הם אלו שכתבו את ההיסטוריה וככאלה הם תמיד ציירו את עצמם כטובים – ולכן הטובים תמיד מנצחים. בקיצור – מאוד מומלץ.

לפגוש אנשים

כל הזכויות שמורות לשומר בתחנת הרכבת במודיעין מרכז.
- "יש לך נשק"
- "לא" (לאקוני משהו)
- "למה לא? אתה יודע כמה מסוכן כאן?"
עשה לי את הבוקר.

רכבת לעניים

אני עובד בתל-אביב וגר במודיעין. מה יותר טבעי מלהשתמש ברכבת - זה צריך להיות נהדר: מהיר, בלי מאמץ הנהיגה, שעת קריאה ביום, ואני עוד נחשב "ירוק". אפשר רק לקנא בי. ואני אכן, כמעט כל בוקר קינאתי באנשים ששמו פעמיהם לרכבת כל בוקר ונהנו מתחבורה ציבורית איכותית.
בכלל, כל נושא הרכבת התפתח בארץ בשנים האחרונות, כאשר אני הייתי חייל, בערך לפני 20 שנה - או קצת יותר, הייתה רכבת חיפה-תל אביב שבעיקר נסעו בה החיילים (בחינם) ובזה זה הסתיים. היום מחוברות ברכבת הרבה מאוד ערים וזו תחבורה לגיטימית. כמעט. בעצם, לא ממש.

נתחיל בזמנים.
כמו שאמרתי - ממודיעין לתל אביב. מבחינת רכב זה אחד הסיוטים הגדולים במדינה בשמונה בבוקר. אישתי עושה את זה מדי פעם והיא מדווחת על שעה ורבע בבמוצע. נורא ואיום. וברכבת? המצב לא הרבה יותר טוב מסתבר. הרכבת יוצאת ב 8:03, מה שאומר שאני צריך להיות בתחנה בערך ב 7:55, כטווח ביטחון, ומכיוון שאני גר קרוב לתחנה אני יכול לצאת מהבית ב 7:45, לדהור על האופניים בירידה ולהגיע בזמן.
ועכשיו שאלה הלקוחה הישר מחומר הלימוד של כיתה ז'. רכבת יוצאת ב 8:03 ממודיעין ומגיעה לתל אביב ב 8:37, המרחק בין שתי הערים הוא 20 ק"מ, באיזו מהירות נוסעת הרכבת? 35 קמ"ש! 35 קמ"ש!!!
אז הגעתי לת"א ההגנה ב8:37 (פלוס מינוס, כי לפעמים הרכבת עוצרת באמצע) ועכשיו יש לי ללכת עוד כ 14-15 דקות עד למשרד והנה הגעתי ב 8:52... שעה ושבע דקות. ניצחתי בשמונה דקות עם הרכבת האופטימלית את הנסיעה הגרועה ביותר.
אבל זה לא נגמר כאן. הרכבת הבאה אחרי 8:03 היא ב 8:42. ארבעים דקות. ולכן אני חייב להיות מדוייק, אסור להתעכב שניה (ולכן גם כדאי לשמור טווחי ביטחון). הפערים הגדולים בין הרכבות גם אומרים ששעת ההגעה אינה תלויה במהירות שבה אני מתארגן בבוקר.
למשל, כאשר אני עם אוטו ואירגנתי את הבנות מהר, נניח חמש דקות קודם, אני אגיע לעבודה חמש דקות קודם. כלומר, אם אני אצא ב 7:40 מהבית באוטו אני אגיע ב 8:55, ברכבת, אם אני אצא מהבית ב 7:40 אני עדיין אגיע ב 8:52. אבל מה יקרה אם פתאום אני אתעכב 10 דקות? אז עם האוטו אני אגיע עשר דקות מאוחר יותר, עם הרכבת... 40 דקות מאוחר יותר. הלך היתרון.
רגע, אבל מה עם הקריאה? איזה זמן איכות. זמן איכות? וואלה, אז אני קורא 30 דקות לכל כיוון (מתוך השעה ועשרה שאני בדרכים) ובאוטו אני יכול לשמוע מוזיקה במשך כל השעה ורבע. אז תרדו גם מהטיעון הזה.

בקיצור. יש רכבת. וזה פתרון נהדר למי שאין מכונית. אבל למי שכבר התבסס מעט בחייו ויכול להחזיק מכונית פשוט לא כדאי.
ומה איתי? טוב, אני ממשיך עם הרכבת. אני רואה אנשים, אני מרגיש ירוק וגם ההליכה והרכיבה על האופניים בבוקר ובערב נותנים לי תחושת חיות מסויימת. כלכלית, הרכבת עולה 400 ש"ח בחודש ואילו רכב + דלק מגיעים בערך ל 3500. ובכלל, אתם כבר יודעים ששפיות זה לא החלק החזק שלי.

תגובה סינית הולמת לוובוזלות

לקראת האולימפיאדה בבייג'ין היה חשש במסדרונות השלטון הסיני שהעיניים המערביות לא יאהבו את המנהג הסיני לירוק, ולכן יצא צו שמעכשיו אסור לירוק. ואכן הסינים לא ירקו והאולימפיאדה נעמה לעיניים המערביות.
במונדיאל בדרום אפריקה, לעומת זאת, מסתבר שהוובוזלות לא נועמות לאוזניים המערביות, אבל מה לעשות שבדרום אפריקה אין דיקטטורה מספיק חזקה והצפצפה המסורתית עדיין נשמעת ברחבי תבל. אבל יש תגובה, אמרו לעצמם השחקנים? אהה, מותר וובוזלות? אז אנחנו נירק! ואכן, לא יודע אם שמתם לב אבל כל קלוז-אפ על שחקן רואים יריקה, עכשיו ברור למה הדשא ירוק כל-כך ולמה שחקנים עושים כל-כל הרבה גליצ'ים. בקלוז-אפ אחד, עצרו את התמונה בדיוק לפני שהשחקן ירק ונשארו עם תמונה של הרוק מבצבץ מפיו, אני לא לגמרי משוכנע שהפריז הזה עשה שרות טוב לבעלי הקיבה הרגישה, אני בכל אופן, לא אוכל מול הטלביזיה.
בוודאי תאמרו לעצמכם, מה הוא נטפל לשחקנים שרצים 90 דקות ספרינטים, מצטברת ליחה והם צריכים להוציא אותה החוצה, גם אם הם אח"כ צריכים להחליק על אותו משטח של הסמוכטה. אבל מה תאמרו על שחקן שנכנס כמחליף והפעולה הראשונה שלו במגרש, אחרי שנתן את ההיי-פייב לשחקן היוצא הוא יריקה על הדשא? האם החימום הקצר הגדיש את הליחה שבגרונו? ולמה גם המאמן האמריקאי, שעומד בשולי המגרש מרגיש צורך לירוק? בקיצור – גועל נפש.
ואם אנחנו כבר בענייני וובוזלות, אז מכיוון שמדובר בכלי די פשוט, שככל הנראה מרעיש בתדר אחד, הצליחו בערוץ הראשון לבטל את התדר והזה ולהשתיק כמעט לחלוטין את הרעש, אבל הבעיה היא שככל הנראה בקולו של שלמה שרף התדר הזה הוא גם דומיננטי למדי ולכן כמעט ולא שומעים אותו. מה שאומר שיש פה טכנולוגיה רבת עוצמה שכולי תקווה שימשיכו להשתמש בה בשידורי הספורט גם לאחר המונדיאל.

קול המון

האמת - טוקבקים זו ההמצאה הגדולה ביותר בעולם התקשורת. התגובה הכמעט מיידית לכתבות פשוט נהדרת.
שימו לב לכתבה המטומטמת הבאה ובעיקר לתגובות אליה (כן, גם אני שם). לפי עניות דעתי התגובות עולות על הכתבה בשניים שלושה סדרי גודל.


והנה עוד דוגמא מצויינת. המון תגובות מצויינות בעיקר תגובת ההמשך לתגובה 8.

אחד נגד מאה

ברוב עוונותי כאשר אני בבית יוצא לי להקשיב לתוכנית הנוראית "המילה האחרונה".
אתמול, כמדומני, אברי גלעד, אמר שהוא לא מבין מדוע קוראים לחירט וילדרס ימין קיצוני שהרי הבנאדם צדיק גמור.
וזה הזכיר לי את הבדיחה על האדם שנסע באיילון ושמע דיווח בגלגלצ שיש משוגע אחד שנוסע נגד כיוון השעון ואמר לעצמו: "משוגע אחד? כולם פה נוסעים נגד הכיוון".

שלום שלום

התקשרתי למכר של גיסי מהג'ודו במוצאי שבת, מסתבר שמדובר בויקטור אריאל מייסד טרנס-צ'יפ והוא כבר אחרי אקזיט מכובד. מדובר באדם מרשים מאוד, שלמרות, שככל הנראה יושב על לא מעט כסף הוא נחמד, צנוע ונשאר ביסודו איש טכני ולא מנהל מנופח בכבוד עצמי.
למחרת נפגשנו אצלו בבית, דירת גן נחמדה וסבירה ביותר. השיחה הייתה נעימה וקולחת ומסתבר שאנחנו חולקים לא מעט דעות במשותף. מסתבר שאחרי שסמסונג קנתה את טרנס-צ'יפ אותו ויקטור אריאל נשאר לנהל את טרנס-צ'יפ (שעכשיו היא חלק מסמסונג) והפך להיות סמנכ"ל בסמסונג (אחד מתוך כ 120) ובילה הרבה מאוד זמן במזרח אסיה.
בתור מי שביקר ביפן לא מעט פעמים (בערך עשרים) במסגרת העבודה המסקנה שלי היא שהיפנים פשוט דפוקים, ומסתבר שויקטור, שכאמור יש לו הרבה יותר זמן של מזרח אסיאתים, מגדיל ואומר שזה לא רק היפנים אלא גם הקוראנים והסינים... אבל הוא בעצם עידן את האמירה שלו: הם לא דפוקים הם פשוט גרועים בתוכנה. טוב, זה כבר נשמע מעניין.
הסברה שלו היא כזו. הכתב שלהם הוא מאוד קשה ולכן הם משקיעים המון אנרגיה בתקופת הילדות בדיוק ובתפישה חזותית. הפשטה, לעומת זאת, היא מאוד מוזנחת. ולכן, הוא מוסיף ואמור, הם פשוט מתכנתים גרועים. הנדסת חומרה? מצויינים, כי זה שירטוטים ודיוק – מתאים להם כמו כפפה ליד, אבל תוכנה, שזה יותר הפשטה ומעט ויזואליזציה – פשוט חור בראש. אגב, כל מי שקורא לתוכנה, "הנדסת תוכנה" או שהוא לא יודע מה הוא מדבר או שהוא מנסה למכור לכם משהו.
מה שעוד הפתיע אותי זו דעתו על הכלכלה הגלובלית. כמוני הוא חושב שהצריכה הסינית תתחיל לעלות והצריכה האמריקאית תתחיל לרדת ולכן צריך לכוון למוצרים שמתאימים לצריכה ברמה הבאה של הסינים ולא של האמריקאים. כלומר, אפשר לצפות שמי שיעלה דור בטלפונים הסלולרים, למשל, יהיו הסינים ולא האמריקאים. אבל מצד שני, הוא מזכיר, שיש מרחק רב בין הצריכה הסינית העתידית לבין הצריכה האמריקאית הנוכחית (למעשה יש מרחק רב בין גם בין צריכה האמריקאית העתידית לצריכה האמריקאית הנוכחית) ולכן הפוקוס צריך להיות השוק הסיני עם דגש על מוצרי הצריכה המערביים כיום, פשוט יותר זולים.
ואם עושים אחד ועוד אחד אז מצד אחד יש לנו את שוק הצריכה הסיני המתעורר ומצד שני חולשה בתוכנה – ולכן המטרה היא ברורה: תוכנה לשוק הסיני.
אני לא אפרט בדיוק את המוצר העתידי שלנו, אבל נאמר שבתפקידו כסמנכ"ל בסמסונג הייתה ממנו בקשה ספציפית לתוכנה מסויימת שהם צריכים. הוא מוסיף ואומר שהוא יודע בוודאות שהם ניסו ולא הצליחו (פחחח). אז הוא פתח חברה סינית, טקויה שמה, ומתחיל לגייס את גרעין ההקמה. אז התגייסתי.

היפו היפי

להבין שירים של לאה גולדברג או נעמי שמר רק בגילי המופלג זה סביר, אבל כאשר זה קורה עם שיר ילדים של מייק בורשטיין זו כבר ממש בושה.
היום שמענו את שירי פסטיבל הילדים וביניהם את הלהיט האלמותי "היפו היפי", שיר שגם כאשר הייתי ילד נשמע לי טפשי. להזכירכם, הפזמון הולך כך:
היי הו הפו
היפו היפו היפו
היפו היפו היפפה
היפי היפי הופפה

אבל פתאום שמתי לב לחלק השני של הבית השני:
שערות הוא מגדל
את המוח מבלבל
ת'גיטרה מקמט
היפו היפי באמת.

ונפל לי האסימון, ההיפופוטם הוא היפי, כמו האמריקאים בשנות השישים, בגלל זה אומרים "היפו היפי באמת".
פאדיחות. גיל ארבעים...

דירה להשכיר

כשחזרתי והתוודעתי לסיפור דירה להשכיר בילדותי השניה לא ממש הבנתי אותו. זה ברור שהחזיר הוא גזען כי הוא פוסל את החתולה רק בגלל שהיא כושית, ובאמת ממש מגרשים אותו בבושת פנים. אבל לגבי החיות האחרות? מי פה לא בסדר? התרנגולת היא באמת שמנה ועצלנית, הקוקיה ממש פרזיטית, מטילה ביצים בקינים של אחרים (והגוזלים שלה אח"כ מגרשים את הגוזלים המקוריים), והסנאית עושה הרבה רעש, ומי היה רוצה שכנה שכל-כך מרעישה. ומה בכלל הקטע הזה של היונה? איך היא מסתדרת עם כל החלאות האלה? סיפור מוזר, כלומר, יש לו קצב יפה והוא מגנה את הגזענות של החזיר. אבל סתם סיפור.
טוב, עברו כמה שנים ואני כבר לא יאפי רודף בצע ושררה ומעריץ של סיינפלד ופתאום אני מבין את הסיפור – ואיזה סיפור מדהים זה.
אז תקשיב טוב, עופר שלא הבין מהחיים שלו: נכון, התרנגולת, הקוקיה והסנאית הן לא משהו, הן באמת עצלניות, פרזיטיות ורעשניות – לא מתיישבות לנו טוב במודל האמריקאי המושלם של יפים, חרוצים, אנשי משפחה ומנומסים (וכן, גם לבנים). אבל זה העניין, לקבל את האחר על חסרונותיו, ולהסתכל על היתרונות על מה שהוא מביא לחברה – וזה ממש מה שהיונה עושה. וכן, עם ההרמוניה והקבלה של האחר, השונה היא גם מביאה שלום – בונוס.
מומלץ בחום.

עצמאות

טוב, אחרי שלא התקבלתי לקרן אתגר ע"י גב, טלי קליין, אני נאלץ לנסות לבנות לעצמי תיק השקעות.
החלטתי להתחיל עם נושא המניות ות"א 25. בגדול יש ארבעה שווקים עיקריים שאני רואה שישראל פועלת בהם: ישראל, ארה"ב, אירופה וסין. התפיסה הגלובלית שלי היא כרגע שארה"ב מושכת קדימה את השוק בגלל הדפסת הכסף של אובמה, אירופה, לעומתה, ללא יכולת של ניהול מרכזי של המטבע מדשדשת (וזה עוד לפני המשבר היווני שאליו אולי אני אתייחס בהמשך), ישראל נהנתה ממערכת פיננסית עם רגולציה ברמה גבוהה ולכן כמעט ולא נפגעה וסין עדיין לא מתעוררת. נקודת המפנה תהיה כאשר סין תתחיל לפחת את היואן, אבל עד אז זו המגמה העולמית.
עכשיו, אני עובר על מניות המדד ובודק מה השוק העיקרי של כל חברה וחברה. חברה שמוכרת בעיקר לישראל וארה"ב היא חברה שככל הנראה אמורה להמשיך ולגדול ואילו חברות שמבססות בעיקר על אירופה אמורות לגדול פחות.
בנוסף עברתי על החברות המסחריות, ורשמתי את סך המכירות שלהן ואת שער המניה כל שלושה חודשים בשלוש השנים האחרונות. כאן אני אמור לראות את השינוי במכירות במשבר וביציאה ממנו. הרעיון הוא לראות אלו חברות התאוששו מהמשבר בצורה הטובה ביותר והן אמורות להמשיך ולגדול כל עוד אנחנו בתקופה של הכסף של אובמה.
בינתיים בדקתי שמונה חברות, את הרשימה מובילה בזק, שמוכרת לשוק הישראלי, עם עליה של 79% במכירות בין סוף 2008 וסוף 2009, במקום השני מתמקמת טבע, שמוכרת בעיקר לשוק האמריקאי (כ 65%) עם עליה של 48%. את הרשימה סוגרת כי"ל ללא עליה במכירות בכלל, כאשר המכירות של כי"ל מאוזנות בין ארה"ב, אירופה ושאר העולם. לשם ההגינות, נאמר שאלביט שמוכרת גם לאירופה ניצבת לפני סלקום ופרטנר שמוכרות בישראל.
קריטריון נוסף שבדקתי הוא העליה בשער המניה יחסית לעליה במכירות. כלומר, אם המכירות של בזק עלו ב 79%, בכמה עלתה המניה שלה? ובכן להפתעתי, מבין שמונה החברות, רק לשלוש יחס חיובי, כלומר, שהמכירות עלו יותר משער המניה: בזק עם 79 לעומת 8, טבע עם 48 לעומת 34 ופריגו (עוד חברת תרופות שמוכרת בעיקר לארה"ב) עם 28 לעומת 26. אצל שאר חמש החברות (אלביט, נייס, סלקום, פרטנר וכי"ל) המניה עלתה יותר מהמכירות – בועה?
בקיצור, כרגע הכסף ילך לבזק ולטבע (וגם קצת לפריגו) וצריך לחפש עוד מניות טובות.

עריכה: אני מקווה שלא רצתם לקנות מניה של בזק כי מסתבר שהפכתי בין המכירות לבין שער המניה, ובעצם המניה של בזק עלתם ב 79% והמכירות רק ב 8%. מה שהופך אותה למניה די חלשה... יאללה, להצטרף לטבע.

פאניקה

יש פדופיל במודיעין!!! אמאל'ה!!!
מה נעשה עכשיו? טוב, ברור שאסור לבנות לצאת החוצה לבד או בזוגות, צריך להיכנס עם הבנות עד הכיתה ואח"כ הסגר בבית. הרי אחרת חייהן בסכנה, כולם יודעים שפדופילים אונסים ורוצחים. אמאל'ה.
טוב, כשקוראים את הכתבה רואים שהפדופיל הדפוק הזה ליטף את הבנות ואונן מולן. נכון, לא הייתי רוצה שזה יקרה לבנות שלי, לא נעים. אבל מכאן ועד פדופילים שאונסים ורוצחים ההבדל הוא ענק. בינינו, בבית הספר סתם ילד יכול להרביץ לה בצורה יותר מחמירה או חרם חברתי יגרום להן נזק נפשי הרבה יותר עמוק. ובינינו, כמו תמיד, אם כבר יוצאים החוצה אז הסכנה מהכביש הרבה יותר גבוהה ומסוכנת מאותו סוטה מין.
אבל פחד מוכר, והמטרה של ידיעות היא למכור ולכן מפחידים. שהרי אם נסתכל על כל דבר שיכול לקרות, קטן כגדול, אז כמובן שאסור לנסוע בכבישים או לטוס במטוסים, אסור ללכת לבית הספר ואסור להביא ילדים (יש ילדים עם פגמים, רחמנא ליצלן).
אז אני מצטער שאני לא רוצה להיכנס לפאניקה – בסדר, יש סוטה מין שליטף 10-12 בנות במודיעין ופעמיים אונן מולן. יש סכנות הרבה יותר גדולות ואי אפשר לעצור את החיים בגלל כל שטות שכתובה בעיתון.
ועוד דבר, דווקא עכשיו יותר בטוח לצאת החוצה, כי עצרו את סוטה המין.

בקרת שיוט ומשברים

בואו נסתכל לרגע על הבעיה של בקרת שיוט (קרוז קונטרול בלעז). ניקח דוגמא של מכונית שנוסעת במישור 20 מטר לשניה וכאשר מצערת הגז לחוצה ברמה מסויימת המכונית שומרת המהירות הזו. כאשר המכונית מגיעה לעליה, יש לה תאוטה של מטר לשניה בריבוע, כלומר, כל שניה היא מאבדת מטר לשניה ממהירותה אם מצערת הגז נשארת באותו מצב. ולכן, הנהג צריך ללחוץ על מצערת הגז חזק יותר, ולקבוע את התאוצה במטר לשניה בריבוע יותר וכך הוא ישמור על המהירות שלו אבל עדיין ישאר במהירות 19 מטר לשניה – על שלב ההתכנסות נוותר רק נאמר שהנהג בעצם יאיץ עוד קצת ויחזור לרמת תאוצה שבה ייצב את המכונית על 19 מטר לשניה.
פשוט וקל, ואנחנו עושים את זה כל יום בלי בעיות. אבל עכשיו נניח שיש לנו עיכוב במד המהירות והוא מראה את המהירות שהייתה לפני חמש שניות. ובכן, מה יקרה עכשיו? ניכנס לעליה, אבל עדיין המהירות שנראה במד המהירות יהיה 20, רק אחרי שש שניות מאז הכניסה לעליה נראה שהמהירות היא 19, אז נוסיף עוד מטר לשניה בריבוע בתאוצה, אבל המהירות תמשיך לרדת ל 18, אז נוסיף עוד שני מטר לשניה בריבוע. אבל אנחנו כבר נהיה בתאוצה של שני מטר לשניה בריבוע יותר ממה שצריך, אבל עדיין לא נראה את השינוי ולכן נמשיך להגביר את התאוצה – עד שנראה את השינוי ואז כבר ממש נטוס ונעבור את המהירות של 20 מטר לשניה מהר מאוד. ואז נתחיל להאיט יותר מדי מאוד ויקח לנו הרבה מאוד זמן להתכנס.
מה שאנחנו רואים הוא שככל שהתגובה לשינוי איטית יותר, כך מתרחקים יותר מהתוצאה הרצויה (20 מטר לשניה, במקרה שלנו). אומנם יש אלגוריתמים קצת יותר חכמים שמשיגים תוצאה טובה יותר, למשל, כמו שאנחנו מכוונים את המים באמבטיה, פשוט מחכים לתגובה ורק אז משנים שוב. בגדול, צריך שתהיה התאמה בין עוצמת התגובה לזמן התגובה.
ולמה כל זה מעניין אותנו? למה לכתוב על נפלאות הנהיגה בפוסט כלכלי? (כן, זה פוסט כלכלי אם לא שמתם לב). ובכן, כלכלה חופשית כמוה כבעיית בקרה מהסוג שתיארנו לעיל. ניקח לדוגמא משק שנמצא בשיווי משקל. פתאום קורה שינוי ויש עליה בביקוש למתכנתים. מה יקרה? יהיה מחסור במתכנתים ולכן שכר המתכנתים יעלה, יותר ויותר אנשים צעירים יבחרו במקצוע התכנות, שכר המתכנתים ירד (יותר מתכנתים) והשכר במקצועות האחרים יעלה (פחות מועמדים) עד שנגיע שוב לשיווי משקל – ממש כמו נהיגה במכונית.
וכמו בנהיגה במכונית, גם כאן, ככל שהתגובה יותר איטית כך המחסור יהיה גדול יותר (יורדים למהירות 15 מטר לשניה) וההתכנסות איטית יותר (כי אין דווקא פרופורציה בין עוצמת התגובה לזמן התגובה). למשל, בדוגמא שלעיל, כשנה-שנתיים אחרי עליית הביקוש, יתחיל שכר המתכנתים לעלות, תוך כמה חודשים, בוגרי הצבא יקראו בעיתונים שהשכר גבוה וכולם ירוצו להירשם ללימוד מדעי המחשב – אבל מכסת התלמידים באוניברסיטאות מוגבלת, תוך 4-5 שנים, יצוצו מכללות ואחרי עוד 4-5 שנים השוק יהיה מוצף במתכנתים. הרבה יותר ממה שצריך. וכך הגענו לשני משברים: בראשון, כשלוש שנים אחרי השינוי בביקוש יש מחסור גדול במתכנתים והשני, כ 12-15 שנים אחרי השינוי בביקוש יש עודף של מתכנתים.

מסקנות? בהמשך.

ואלס להגנת הצומח

בית הספר שהבת שלי לומדת בו הוא בית ספר ירוק, שזה אומר שהם תורמים לאיכות הסביבה או משהו כזה. את התואר החשוב הזה קיבל בית הספר בזכות העובדה שהוא אימץ את גבעת התיתורה – גבעה גבוהה בפאתי העיר וליד בית הספר, על הגבעה הזו יש גם עתיקות, שרובן שרידי הכפר הערבי שתושביו עזבו את המקום מרצון במלחמת השחרור כדי שנוכל להקים את העיר הנפלאה שלנו חמישים שנה מאוחר יותר.
כבית ספר ירוק, בית הספר ארגן לאחרונה יום מודעות לסביבה שבו כל כיתה דקלמה, שרה, הציגה או רקדה קטע הקשור לאיכות הסביבה. הכיתה של ביתי בחרה לרקוד את שירה של נעמי שמר: "ואלס להגנת הצומח". היה באמת ריקוד יפה, הרבה מחיאות כפיים והכיתה זכתה במקום הראשון בבית הספר. גאווה לאומית.
הבעיה מתחילה כאשר מקשיבים למילים של השיר. למרות שאיני ממעריצי התמלילים של נעמי שמר (את הלחנים אני דווקא מאוד מעריך) מדובר כאן בהברקה גדולה, סאטירה חדה ומושחזת המזלזלת בחובבי הטבע ומתריסה שמוטב שנגן על הבחורות מפני הטרדות מיניות. מה שהופך את השיר לסאטירה נסתרת כל-כך היא קודם כל המנגינה הנעימה וגם העברת המסר לבתים האחרונים, בתים שאותם רוב המאזינים בכלל לא מכירים, או יודעים לדקלם מבלי להתעמק במילים.
השיר אכן נפתח בתיאורי טבע פטריוטים כמו שאפשר לצפות ממשוררת אולטרה ציונית כמו נעמי שמר:
"כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע "
אבל כבר בסוף הבית הראשון אנחנו פתאום רואים את החוק מגיע, ועם סימן קריאה:
"והחוק שאומר - כאן אסור לקטוף! "

ואז הפזמון, נעים המנגינה, שצריך להעלות שאלות כמו "מי שר?" ו"למה צריך לשמור עליה?". אבל זה עדיין תמים:
"רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר. "

גם הבית השני נפתח בתיאורי טבע אבל כבר בשורה השניה מדברים על שמירה ובשורה השלישית האיילות כבר "נבהלות", אבל לא מהציידים, אלא מהשלט...
"ציפורים נדירות כבר דוגרות בסלע
אילנות נדירים נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש ש- אסור לצוד! "

הפזמון השני דומה לראשון אבל מסתיים בסימן קריאה:
"רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי - נאמר - איילת
אז היה מצבי אחר! "

הבית השלישי כבר נפתח בסערה ובאזהרות ואין בו שום אזכור לתיאורי טבע:
"אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס!
צבעוני-ההרים הוא מחוץ לתחום! "
ובסוף הבית נעמי כבר לא מתביישת לצחוק על האדיקות של שומרי הסביבה:
"כל גבעה נישאה בשולי העיר היא -
שטח בר מגודר ואיזור רשום! "

ואז עוד פזמון קצת יותר מושחז עם זלזול בפרחים "איזה בן חצב מצוי"
"אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס או רקפת
או אפילו איזה בן חצב מצוי "

ואז התשובה, למה צריך לשמור עליה:
"הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר - חוטף - קוטף - קולע לו זר
לו הייתי חיה או פרח
אז היה מצבי אחר! "

והרמז, בסוף שבעצם מדובר כאן על הטרדות מיניות:
"אדוני!"

מאוד שעשע אותי לראות את נעמי שמר מצליחה להכניס לגלוג על חובבי הטבע היישר למקום הראשון בבית הספר הירוק של ביתי. וכאשר היא מזלזלת ב"כל גבעה נישאה בשולי העיר" זה כבר מדויק עד כדי כאב.
שאפו לנעמי.

בחזרה לאן?

אחרי הפרישה המתוקשרת מההוראה החלטתי לחזור לעולם החם והנעים של ההיי-טק. למעשה הייתי משוכנע שאני רק אצהיר: "בסדר, אני מחפש" ואלפי הצעות עבודה יציפו אותי, שהרי בסה"כ קיבלתי הצעה עוד כשהייתי מורה ובכלל, השוק טוב ואני מוכשר. אז החלטתי ללכת על 80% משרה של מתכנת ג'וניור – כי בכל זאת רציתי להישאר קרוב למשפחה, ומהיכרותי עם שוק המתכנתים בישראל אני חושב שגם כ 80% מתכנת עדיין יש לי יתרון על רוב המועמדים.
אבל מסתבר שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. נתחיל בזה שאף אחד לא רוצה מתכנת 80%, אפילו אם הוא יהיה סופרמן, אנשים יעדיפו שני מתכנתים שעובדים משרה מלאה על פני אחד שעובד 80% גם אם מדובר באותה התפוקה (לא שאני אומר שאני כזה, אבל אף אחד לא בדק) העיקר שהמנהל יראה עובדים משקיעים שנשארים עד מאוחר.
וברור שכל הזמן חזרו ואמרו שאני אובר-קווליפייד. נו, באמת. מה זאת אומרת בעל כישורי יתר לתוכנה? שאני טוב מדי בשביל לתכנת? ברור שלא, שהרי תוכנה היא אתגר עצום (בד"כ) ובטוח שהיו לפחות כמה משרות מאתגרות. שאני אשתעמם וארצה לנהל? אז פה ככל הנראה מנהלים תאווי כח סיננו אותי, בתור מי שגם תכנת וגם ניהל, הייתי יכול לחשוב רק על הכיוון ההפוך: שהניהול ישעמם ויהיה רצון לחזור לתכנת.
טוב, בכל אופן, יהיו הסיבות אשר יהיו, תשובות לא קיבלתי וגם לא זומנתי לראיונות, למרות ששלחתי את קורות חיי לעשרות משרות. התחלתי להתייאש והכרזתי שאני מוותר על ה 80%, וגם על עמדת המתכנת ומסכים לנהל... ועדיין ראיונות אין. אמרו לי שהלינקד-אין, רשת חברתית מקצועית, היא פלטפורמה טובה לחיפוש עבודה – אז עדכנתי את הפרופיל שלי, חידשתי קשרים עתיקי יומין (דווקא היה נחמד לגלות מה עושים מכרים מהאוניברסיטה) ואספתי המלצות. וראיונות אין.
חברים המליצו לי להיות סבלני ולקחת את הזמן, לא לקפוץ על ההזדמנות הראשונה שתבוא ולא להיות נואש. הם גם המליצו לי כן לכוון לניהול, כי זה יותר מתאים לי, ממילא אתה לא בנית על משכורת – היית צריך להיות מורה. האמת, מאוד עזר ודי נרגעתי. ואכן לאט לאט התחילו להרקם קשרים, זומנתי לראיונות במייקרוספט הרצליה וסמסונג יקום. הייתי טוב. די הוכחתי שכוחי במותני ולקחתי בהליכה שאלות של תוכנה ובסה"כ הייתה תכונה חיובית באויר.
ואז זה הגיע – גיסי סיפר לי שאבא של חבר של הבן שלו מהג'ודו רוצה להקים סטרט-אפ והוא כבר עם ניסיון אחרי שהוא מכר את החברה הקודמת שלו. ונתן לי טלפון. תתקשר, מה אכפת לך. התקשרתי.
המשך יבוא.

עוד ניצחון כזה ואבדנו

באיחור אופנתי חשבתי לכתוב משהו על יום השואה.
שמעתי ברדיו ציטוט של פליט שואה שאמר: "אני לא כועס על הגרמנים שלא נתנו לי להיות יהודי, אלא כועס עליהם שלא נתנו לי להיות גרמני". הציטוט הזה ישר מקפיץ לדמיוני את דמותם של טומי לפיד ואפרים קישון, שני פליטי שואה שפשוט שנאו פה את הלבנט, ודי ברור שהיו להם יחסי שנאה-אהבה עם הגרמנים, מצד אחד צוררי משפחתם ומצד שני הערצה לתרבות האירופאית. לא מזמן, כאשר התארחנו אצל סבתא של אשתי (שמתחילה לקבל מעמד של כוכבת בבלוג הזה) והערנו לה שהיא משאירה את הברז פתוח, התשובה שלה הייתה: "אצלנו, בפולין, לא הייתה בעיה של מים. יש לכם בעיה".
ואכן, בעוד שאנחנו חוגגים בימים אלה שהעם היהודי שרד את הנאציזם והקים מדינה לתפארת, צריך לזכור שהמטרה המקורית של הנאצים לא הייתה להרוג את כל היהודים אלא רק להוציאם מגרמניה. כמובן, שבמוחותיהם המעוותים של אותם חלאות, גרמניה הפכה להיות חצי אירופה והגירוש הפך לרצח המונים מתועב. אבל המטרה הראשונה הייתה פשוט הפרדה.
ובדיעבד, קשה להגיד אבל הנאצים הצליחו. בגרמניה אין יהודים. לפני עלית הנאצים היו בגרמניה חצי מיליון יהודים, שאומנם היוו רק 0.8 אחוז מהאוכלוסיה אבל היו אליטה איכותית במיוחד של אומנים, סופרים, מדענים, מי לא היה שם: קפקא, איינשטיין, פרויד ועוד רבים וטובים. אבל הבריונים המקומיים, החליטו שהם שונים, שהם לא רצויים ובאלימות חסרת תקדים פשוט גרשו. אז כל הכבוד להם, הם הצליחו, ועכשיו כמעט ואין יהודים בגרמניה, עכשיו הפליטים היהודים האלה השתלבו ותרמו רבות בישראל ובארצות הברית. אז מי הפסיד? גרמניה. שבמקום לאמץ תרבות מעט שונה (אבל ממש מעט, כי היהודים התבוללו למדי) ולהתקדם, היא שקעה במערבולת של שנאה ואלימות.
אז מה הלקח שלנו מהשואה? שצריך מדינה יהודית? כן, ככל הנראה. שהגרמנים חארות? גם נכון. אבל לפי דעתי יש עוד לקח חשוב: לקבל את האחר. כאשר אנחנו בעמדת כח, אנחנו לא עושים טובה לשונה, החלש כאשר אנחנו מקבלים אותו אלא אנחנו עושים טובה לעצמנו כאשר אנחנו מקבלים אותו, בסופו של דבר מדובר בעוד אדם שיכול להעשיר אותנו ואת תרבותנו, שיכול לתרום מכוחו. זה נכון גם ברמה הלאומית, אם אנחנו מדברים על מיליון וחצי הערבים שבישראל, אבל זה נכון כמעט בכל מסגרת שאנחנו נמצאים בה.
טוב, אני מקווה שהלקחים הלא-ציוניים האלה לא יעוררו יותר מדי תגובות נזעמות כאן.

מתחכם שכמותי

אני פשוט בוש ונכלם, אומנם חיפש העבודה הרגיל אותי לקבל סירובים אבל לא התקבל כלקוח – נו, זה כבר באמת שיא חדש.
מעשה שהיה כך היה, הבנק הזמין אותי כדי שאני אשמע על חברת הבת שלהם לניהול תיקים – אתגר. שימו לב, לא מנסים למכור לי, אלא להשמיע לי, ככה זה כשאתה בעל הון. הסכמתי, שהרי מה שווה הכסף אם לא נלווה אליו מעט כבוד והדר.
הגעתי, ומולי ישבה בחורה נחמדה העונה לשם טלי קליין שהיא יועצת השקעות מוסמכת. וואו. טלי סיפרה לי שאתגר היא בית השקעות של בנק מזרחי ובגלל שהם של הבנק הם מאוד רציניים וגם הבנק הוא מאוד רציני והם מאוד מפוקחים (מלשון פיקוח). קיבלתי הסבר שניהול תיקים מקצועי אומר שלמשקיע אין מילה וחצי מילה בניהול התיק שלו, מלבד אחוז הסיכון שהוא לוקח (כלומר, אחוז מניות) ולאתגר יש לקוחות גדולים ומוסדיים, למשל עיריית ירושלים. לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי עיריית ירושלים אף פעם לא הייתה אות ומופת לניהול כספים תקין והייתי מצפה מבחורה שהיא גם יועצת השקעות מוסמכת, שתבין שבימים אלו זו ככל הנראה הדעה הרווחת בציבור.
טלי המשיכה והוסיפה שמשקיעים פרטיים לא יודעים מה הם עושים ומשקיעים עם הרגש ולא בצורה מחושבת. חשבתי למחות, אבל אז נזכרתי שאני בעל הון מכובד וזה לא מכבודי.
טלי שאלה אותי איך כרגע אני משקיע את כספי, אם בכלל (והוסיפה חיוך בזווית הפה) אמרתי שאני הולך על 20% בת"א 25, 40% באג"ח ממשלתי צמוד ו40% באג"ח ממשלתי לא צמוד. התאמתי לתבנית של לקוח 20/80. והיא הציעה אל את המסלול. נשמע לי סביר. היא אמרה, שבניגוד אלי, הם יודעים בדיוק אילו אגרות חוב לקנות ואיך לחלק את הכסף בין האג"חים הצמודים לבין אלו שאינם צמודים כי בניגוד אלי הם מתחשבים במועד פקיעת האג"ח ובציפיות האינפלציה. נראה לי שכאן לא התנהגתי כצפוי ולא התעלפתי מרוב ההערכה לחוכמתה כי רבה וזה קצת עיצבן אותה. ואז בחוצפה חסרת תקדים, שאלתי אותה אם כמו שאני יכול לקבוע איזה אחוז מהתיק שלי יושקע במניות, האם אני אוכל לקבוע איזה אחוז מהאג"חים שלי יהיה צמוד מדד?
ואז קפץ לה הפיוז. מי אתה בכלל שאתה חושב שאתה יודע משהו מהחיים שלך? למה אתה חושב שאתה יודע יותר טוב מאיתנו, טובי המומחים ויועצי השקעות מדופלמים. קצת נרתעתי, תראי, אולי אני לא יודע יותר טוב מכם, אבל רק רציתי לדעת אם יש לי את האפשרות הזו ובכלל, זה הכסף שלי ו.. ככה אני רוצה. זכותי, לא?
אצלנו זו לא זכותך, אנחנו יודעים טוב מאוד איך לחלק את הכסף ואם אנחנו חושבים ש 40-60 זה עדיף אז זה ככל הנראה מה שנעשה, למה אתה חושב שיש לך כאן מילה בכלל? כרגע אנחנו עומדים על 50-50. ניסיתי להפשיר את הקרח ואמרתי בחיוך: "אז כנראה שאני לא כל-כך גרוע", אבל את טלי זה בכלל לא הצחיק. היא פשוט שונאת מתחכמים שרוצים להחליט מה הם עושים עם הכסף שלהם. אם אתה חושב שאתה כל-כך חכם, אז תשקיע בעצמך.
טוב, אמרתי, בואי נעזוב את האג"ח, האם יש אפשרות שאני אתן לכם רק את הכסף שאני רוצה להשקיע במניות ואתם תנהלו לי את התיק ב 100% סיכון (כלומר, רק מניות). אפשר. טוב, אולי בכל זאת יצא לי מזה משהו. היא הסבירה לי שהם לוקחים עמלה של אחוז משווי התיק. לא מעט. אז שאלתי אותה בכמה התשואה שלהם יותר גבוהה מת"א 25. היא אמרה שהם עשו ב2009 95%. יפה, אמרתי, והמתנתי לחלק השני של המשוואה (כמה עשה ת"א 25 ב 2009), אחרי כמה שניות כאשר הבחנתי שהיא לא מתכוונת להמשיך, שאלתי אותה: "וכמה עשה ת"א 25?", "אין לי פה את הפרטים", "טוב", אמרתי, "אבל אני רואה שיש לך כאן מחשב עם אינטרנט, אולי תסתכלי".
טלי התחילה להתעמק במחשב. אחרי חמש דקות, ללא הצלחה היא אמרה. "נראה לי שאתה לא מתאים לנו. אנחנו לא אוהבים אנשים שחושבים שהם יודעים הרבה יותר ממה שהם יודעים באמת." ונפרדנו, אני ניסיתי להיפרד עם חיוך קל, אבל טלי פשוט נעלבה מאוד מהתנהגות שלי ואפילו לא העיפה מבט. כשלתי.
ביציאה חשבתי לעצמי, שאומנם אני לא ד"ר לכלכלה ובטח לא יועץ השקעות מוסמך, אבל טלי לא ממש ידעה את זה, ובכלל, יכול להיות שאני סגנו של בן ברננקי וחוסר הידיעה הזו עדיין לא הפריעה לאותה בחורה להגיד לי שאין לי בכלל מושג מהחיים שלי. משעשע. הגעתי הביתה ולמרות בורותי הרבה, הצלחתי תוך דקה לראות שת"א 25 עשה ב 2009 75%. אז אולי אני גם אנסה להעמיק קצת בדו"חות כספיים ואולי לעשות קצת יותר טוב מת"א 25 בעצמי

תשעה מתכנתים ונגר

עכשיו ניקח את הדוגמא של הנגר והמתכנת, שכזכור יכלו לייצר שני שולחנות ושתי תוכנות ביום ורצו לצרוך שולחן ותוכנה כ"א, אבל הפעם נוסיף עוד שמונה מתכנתים. ובכן, עכשיו הקבוצה הזו יכולה לייצר ביום שני שולחנות ו 18 תוכנות אבל רוצה לצרוך עשר שולחנות ועשר תוכנות. מה יקרה? כמובן ששולחן יהיה שווה הרבה יותר מתוכנה והנגר יקבל תשע תוכנות תמורת כל שולחן, ואילו המתכנתים יקבלו שולחן אחד על כל תשע תוכנות שהם כתבו. פערים חברתיים.
אז מה יהיה? ברור שמתכנתים ינסו לבנות שולחנות, אם מישהו מהם יצליח, ולו בצורה חלקית (נניח שולחן עקום מעט וביומיים עבודה) הוא יהפוך להיות נגר. גם מי שיוכל להיות שוליית נגר, ונניח יעלה את התפוקה של הנגר משני שולחנות ביום לשניים וחצי שולחנות ביום – יעשה את ההסבה המקצועית – מכיוון שהוא מרוויח ביום חצי שולחן לעומת תשיעית שלוחן כמתכנת. ומכאן, שאם הקבוצה הגיע למצב יציב של נגר אחד (ללא שוליות) ותשעה מתכנתים הסיבה היחידה לכך היא שמתכנתים אינם יכולים לעשות שום דבר השווה יותר מתשיעית שולחן.
ונניח כי פתאום הצטרפו לשוק התוכנה עוד 40 מתכנתים (מכללות...), עכשיו היחס בין תוכנה לשולחן ירד ל 1:49, עכשיו חלק מהמתכנתים אולי יכין קפה לנגר ויקבל ממנו 1/20 שולחן. לפני בוא גל המתכנתים האחרון זה לא היה שווה אבל עכשיו זה כבר משתלם.
ולמה זה חשוב? ובכן, אחת הטענות הרווחות בקרב קובעי המדיניות היא שהשוק האמריקאי יתאושש גם ללא החזרת המשרות האבודות לעולם השלישי וההתאוששות תהיה בכך שהאמריקאים שאיבדו את עבודתם בפסי הייצור ישתלבו בתעשיות חדשות הדורשות יכולות נוספות (שאותם אגב, משום מה אין לסינים). ונשאלת השאלה אם אותם פועלי יצור יכלו לעסוק בעבודות מכניסות יותר מדוע הם לא עשו זאת קודם? שהרי עוד לפני העברת העבודות לעולם השלישי, שכרם היה נמוך יותר מאשר מעצבים או קובעי מדיניות אחרים?
למעשה אני חולק על ההנחה האופטימית ששוק העבודה האמריקאי ימציא את עצמו מחדש לטובה. למעשה שוק העבודה האמריקאי המציא את עצמו מחדש כאשר רוב כוח העבודה עבר מיצור לשירותים, אבל זו הייתה ירידה לעומת התנאים של פועלי הייצור, כי אחרת זה היה קורה לפני פתיחת שוק העבודה.

מתכנת ונגר

בשנה הראשונה בתואר בכלכלה מלמדים אותנו על יתרון יחסי ועל היתרון במסחר. אז ככה, בישראל יש מזג אויר נוח לגידול זיתים ואילו באנגליה הכבשים מניבות יותר צמר, ולכן נגיד שבישראל עולה לייצר קילו זיתים שקל אחד ואילו קילו צמר 10 שקלים, באנגליה לעומת זאת, עולה לייצר קילו זיתים חמישה שקלים וקילו צמר שני שקלים. מסקנה, עדיף לישראל לייצר רק זיתים ולאנגליה רק צמר ואז להחליף חלק מהזיתים מישראל בצמר מאנגליה.
יפה. כדאי לשים לב שלא התייחסנו כאן למיומנויות או לכשרונות של העובדים, זה לא שמגדלי הזיתים האנגלים פחות מוכשרים ממקביליהם הישראלים, אלא פשוט עצי הזית באנגליה לא מניבים מספיק.
אז עכשיו נתייחס ליכולות של אנשים ונדבר עלי, נניח, כבעל תוכנות תכנות ועל משה הנגר. ונניח שגם אני וגם משה הנגר צריכים שולחן ותוכנה כלשהי. כל אחד מאיתנו עושה בעצמו הן את התוכנה והן את השולחן, אבל אבוי, השולחן שלי עקום, מתנדנד ולא יציב ואילו התוכנה של משה קורסת כל שלוש דקות. למחרת בבוקר, אנחנו מדברים אחד עם השני ומסכימים שאני אכתוב את התוכנה למשה והוא יבנה לי שולחן – וכך, לשנינו יש שולחן יציב ותוכנה עובדת (או לפחות אני יודע להסביר שאתמול זה עבד אצלי וככל הנראה יש לו בעיה מסוימת עם החומרה או עם הגדרות המערכת).
אבל מה יהיה אם במקום שני אנשים בודדים נסתכל על קבוצות גדולות יותר. בואו נניח שיש אוכלוסיה גדולה שבה יש יכולת לייצר בדיוק מה שאותה אוכלוסיה צריכה, כלומר, יש מספיק נגרים, מתכנתים, טבחים, חקלאים. עכשיו ראינו שאם אני בוחר שני אנשים מתוך האוכלוסיה הזו הם יסחרו ביניהם. אבל אם במקום שני בודדים, ניקח שתי קבוצות של 10 אנשים – המסחר בין הקבוצות ירד כי בכל קבוצה תהיה חלוקת תפקידים מתאימה יותר לזו של כלל האוכלוסיה, זה כמו לערוך סקר, ככל שיש יותר משתתפים יש התאמה גדולה יותר בין התפלגות המקצועות בקבוצה להתפלגות המקצועות באוכלוסיה כולה. בקבוצות של 100 המסחר בין הקבוצות יקטן ובקבוצות של מיליונים ההתאמה כבר תהיה מושלמת. מסקנה: בכל הנוגע לכישורי העבודה של אנשים למדינות לא צריך להיות יתרון יחסי והמסחר הוא מיותר. האומנם?
ובכן, זה לא לגמרי מדויק, בפסקה הקודמת התייחסנו לכך ששתי הקבוצות נלקחות מאותה האוכלוסיה, אבל אנחנו יודעים שמדינות שונות זו מזו מבחינה תרבותית וגנטית ולכן אפשר להניח שיהיו הבדלים מהותיים בין האוכלוסיות. למשל, שהחינוך המערבי, המבוסס על לוגיקה והפשטה יניב אחוז מתכנתים גבוה יותר מאשר החינוך הסיני-יפני המעודד יותר דיוק ומשמעת. אבל אנחנו לא מדברים על מצב כמו אצלי ואצל משה שבאוכלוסיה אחת אין מתכנתים ובשניה אין נגרים אלא הבדל שיראה בערך כך:

כאשר הציר האופקי מתייחס לרמת התוכנה והציר האנכי למספר האנשים עבור כל רמת תוכנה. אז כן, הממוצע המערבי טוב יותר, וגם המתכנתים הטובים בעולם הם מערביים אבל בסין ויפן יש מתכנתים.

האומנם

למרות שאני לא כלכלן התיימרתי לכתוב כאן על כלכלה אבל זה שאני הולך לכתוב כאן על שירים זה ממש יומרני, אבל אני אנסה, מה אכפת לי – הפס הרחב סובל הכל.
אני אתחיל עם אחד השירים היפים בעיני (כאשר אני מאוד מאוד מושפע גם מהמנגינה) האמנם של לאה גולדברג (מאוד מומלץ גם לשמוע):
האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

השיר נכתב ב 1943 בזמן מלחמת העולם השניה, בעת ההיא היה ויכוח בין שלונסקי ואלתרמן לבין לאה גולדברג כאשר שלונסקי טען שאין לכתוב שירה לירית בזמנים כאלה. התגובה של לאה גולדברג הייתה בעצם השיר הזה.
רבים נוטים לפרש את השיר הזה כשיר אופטימי של זמנם טובים שיגיעו אחרי המלחמה, כשיר לירי מתריס נגד הקביעה של שלונסקי. אבל לפי דעתי, אותם מפרשים פשוט מפספסים את המילה הראשונה בשיר ואת שם השיר עצמו: "האומנם".
למעשה, לפי דעתי, לאה גולדברג אומרת לשלונסקי: אתה באמת חושב שזה יגמר? אתה באמת חושב שנחזור פעם לתמימות הזו? האומנם עוד יבואו ימים? ובבית האחרון היא מדגישה באמת נלך בדרכים שבהם היו פעם הרג וטבח כאילו לא קרה כלום?

מהפך במזרח אסיה

ובכן, לאחר רבעון מדהים עם צמיחה של 11.9% הכלכלה הסינית עוברת את כלכלת יפן בתמ"ג (למעשה זה עדיין לא סופי כי יפן עוד לא פרסמה את נתוני הצמיחה שלה, אבל אין מה לבנות על משהו דרמטי מהכיוון הזה). עכשיו כאשר סין במקום השני היא רואה מלפניה, אומנם בפער לא קטן רק את ארה"ב.
אבל התחרות 'למי יש יותר גדול' היא רק ציון דרך לא משמעותי, מה שכן משמעותי הוא שהאינפלציה השנתית בסין, שכבר הגיעה ל 2.7% בפברואר ירדה ל 2.2%, מה שאומר, ביחד עם הצמיחה המהירה, שהמדיניות הסינית לא תשתנה בקרוב מה שמכניס את הממשל האמריקאי לפינה.
הצעדים הבינלאומיים נגד סין לא מניבים ולא יניבו פרי, גם דיבורים על הגבלת המסחר עם סין נשמעים כמו איום סרק. האמריקאים יצטרכו להישאר עם המדיניות המוניטרית המרחיבה (כלומר, להמשיך להמציא כסף) אבל עד שהממשל לא יקח את הכלכלה לידיים ויתחיל להעדיף תוצרת מקומית באופן יזום במקום לשחק עם הכסף ולחכות שדברים יקרו – כלום לא ישתנה. לפחות לא בחודש הקרוב.

דעה מוצקה

מראיון עם מושיק עפיה.
מושיק: למה לא תשאל אותי מה דעתי על כל מה שקורה כאן? אם הייתי חוה אלברשטיין או שלמה ארצי, מזמן היו שואלים לדעתי.

מושיק אומר כמה המדינה על הפנים ואז:
כתב: אז מה הפתרון?
מושיק: לא יודע. אני זמר, לא שר בממשלה.

לרדת מהסולם

האופן שבו ישראל עברה את המיתון האחרון עודד מאוד לא מעט אנשים וההנחה הרווחת היא שאנחנו נמצאים בכלכלה היציבה ביותר בעולם ואנחנו חסינים בפני הבעיות המטרידות את גויי האומות. ובכן, הבה נבדוק את המצב וננסה להבין אנה מועדות פנינו.
נתחיל בחזרה על המשבר בארה"ב.
שלב א: התפוצצות הבועה – האמריקאים ניפחו את כמות הכסף שברשותם באמצעות הגדלת ההלוואות בשוק עד שהם הגיעו לאחוז גבוה מדי של הלוואות שלא הוחזרו, בעקבות התפוצצות הבועה כמות הכסף שבידי משקי הבית ירדה בכ 25%.
שלב ב: הירידה בצריכה – אובדן הכסף ואובדן האמון במערכת הבנקאית הוריד את הצריכה האמריקאית והחל כדור השלג של ירידת בצריכה – ירידה בביקוש לעבודה – ירידה בהכנסה – ירידה בצריכה.
שלב ג: מדפיסים – ממשל אובמה החל להדפיס כסף ובכך עצר את כדור השלג והצריכה האמריקאית חוזרת לממדים של לפני המשבר אבל שוק העבודה לא מתאושש.
שלב ד (עתידי): ייסוף היואן – הסינים ייספו את היואן וארה"ב תכנס לתקופת אינפלציה, כח הקניה האמריקאי יקטן ולכן שוק העבודה האמריקאי יתאושש אבל הצריכה האמריקאית תפגע. ייסוף היואן, מצד שני, יגדיל את כח הקניה הסיני (ויפגע בשוק העבודה שם).
אז איפה אנחנו בכל סיפור?
את שלב א' עברנו די בקלות מכיוון שלמרות פעילות אינטנסיבית של גורמים ניאו-ליברלים בישראל בראשות מר נתניהו (אז שר אוצר בממשלת שרון) הרגולציה על הבנקים לא הוקלה וישראל לא נכנסה למערבולת ההלוואות שארה"ב ומדינות אחרות (כמו איסלנד) נכנסו אליה. אומנם הבנקים, שהושקעו בארה"ב הפסידו קצת (מיליארד דולר פה, מיליארד שם) אבל בסה"כ מעט אנשים נפגעו.
שלב ב' דווקא פגע בנו לא קל מכיוון שהירידה בכח הקניה האמריקאי פגעה בייצוא הישראלי וגם בישראל נוצר כדור שלג של ירידה בביקוש לעבודה – ירידה בהכנסה – ירידה בצריכה – ירידה בביקוש לעבודה.
שלב ג' עצר גם בישראל את כדור השלג כאשר הצריכה האמריקאית החלה לצור דרישה לעבודה ישראלית .
אבל מה יהיה בשלב ד'? ובכן, ככל הנראה ירידה בצריכה האמריקאית תפגע שוב בייצוא הישראלי ואנו צפויים לחזור לכדור השלג משלב ב', היציאה ממנו הפעם תצטרך להיות הן באמצעות העברת ייצור פנימה, לתוך ישראל, וצריכה של תוצרת הארץ והן פיתוח הייצוא לשוק הסיני על חשבון הייצוא לשוק האמריקאי.

העבד

כן, קראתי אותו לבגרות, אבל לא זכרתי כלום. אבל אחרי שאשתי שמעה המלצה על הספר מליעד מודריק בתוכנית הבוקר בגלי-צהל היא שאלה אותו מאחותה, קראה ונהנתה ואני אחריה. קראתי ונהניתי.
בתור אדם שנולד וגדל בישראל אני חושב שתמיד טוב שמזכירים לי את האנטישמיות הבסיסית שיהודים חוו באירופה. אנחנו שגדלנו כחלק מעם משוחרר, שולט וכובש, ובעיקר שונא את המדינה וחולם על הגירה (כבר לא יורדים). אנחנו שכחנו למה הקימו את המדינה הזו. לא, לא לדאוג, אני לא הולך להצביע לליברמן בבחירות הקרובות וגם לא לליכוד (אפילו לא למרץ) אבל תמיד טוב לדעת מאין אתה בא (וגם לאן אתה הולך, אבל זה כבר בפוסט אחר).
ובכלל, כל האירופיאופיליה בארץ הזו די מרגיזה אותי. פתאום הם שוחרי שלום, פתאום הם נאורים, הם הם התרבות. תעשו לי טובה. היבשת הכי רצחנית בהיסטוריה, יבשת ברברית, היבשת שממנה יצאו להחריב את שאר העולם – שלא יצטדקו לנו פתאום. אז שוב היה נחמד לקרוא על הברבריות, על עבודת האלילים של הכפריים בפולין של לפני כ 350 שנים.
הספר גם לא חוסך ביקורת מהיהודים החרדים ומציג את הפער בין שמירת המצוות כלפי חוץ לבין התנהגות חזירית בין אדם לחברו. אבל את זה, כישראלי שכבר קיבל מספיק מנות של שנאת חרדים לא היה צריך לחדש לי.
בקיצור, בשביס זינגר נכנס גם בגויים וגם ביהודים ותוך כדי כך מספר סיפור מרתק – אז איך אפשר שלא להנות.
בכלל, נראה לי שכל הקטע של ספרות בבית הספר היה מבוזבז. הרי למדתי על זה אבל אז סבלתי והיום אני נהנה. גם יצא לי להבין לפני כשנה שירמיהו היה בעצם נביא פוליטי שבעיקר יצא נגד הלאומנים המטופשים שהחליטו להילחם בבבלים – ועד עכשיו, למרות שלמדתי, בכלל לא ידעתי את זה.

אז מה יהיה

הבטחתי שאחזור לדו-קרב באוקיינוס השקט אז הנה הגיע הזמן.
נתחיל בתאור היחס בין שער המטבע, האינפלציה והאבטלה. כאשר שער המטבע יורד, המחירים של מוצרים מיובאים עולה ולכן יש אינפלציה, מצד שני מכיוון שהמחירים של המוצרים המיובאים עולה ועלות הייצור המקומי נשאר, שווה יותר לייצר ולכן האבטלה יורדת.
זו התיאוריה, וזה מה שארה"ב רוצה שיקרה, שהדולר יפוחת יחסית ליואן, שתהיה אינפלציה בארה"ב, כדאיות הייצור בארה"ב תעלה והאבטלה תמוגר. פלוס מינוס. ועכשיו מחכים שהסינים יחליטו לייסף את היואן. הסינים, מן הסתם לא ששים לשנות כלום כי הם צומחים בקצב מדהים של כ 10% בשנה, ארה"ב מנסה להפעיל לחץ בינלאומי שנועד לכישלון אבל אני מניח שכאשר האינפלציה בסין תרים את ראשה סין תייסף את היואן.
ומה יקרה בארה"ב? ובכן, הדולר ירד ותהיה אינפלציה. השאלה היא האם באמת האבטלה תרד. תיאורטית כן, מעשית אני לא בטוח. כלומר, כן, היא תרד מעט ולתעשייה שקיימת בארה"ב יהיה יותר קל להתחרות בסינים אבל זה החלק הקטן. האמריקאים צריכים שתעשייה תחזור לארה"ב, שבדטרויט יחזרו לייצר מכוניות ולא רק לנהל את הכספים ולעצב של פורד, ג'י.אם. וקרייזלר – וזה כבר תהליך ארוך טווח.
בינתיים יהיה שלב ביניים לא קצר שבו האינפלציה תעלה והאבטלה לא תרד (או תרד מעט), מה שאומר שאנשים עדיין לא יעבדו אבל גם לא יהיה להם כסף לצרוך – וזה יהיה המשבר האמיתי והעמוק שממנו אנחנו בעצם מפחדים. חייבים להבין, שתעשייה וייצור זה עניין תרבותי, וחברות שמבוססות על שוק של שירותים, פיננסים ואיי.פי. לא יכולות לייצר, השינוי שצריך לקרות הוא עמוק והוא לא קורה כאשר נגיד הבנק המרכזי מחליט להוריד את שער המטבע.

שיעור בפולנית - 2

השבוע אירחנו את כל המשפחה לארוחת ערב והחלטנו ללכת על ארוחה חלבית: דג, שתי פשטידות, שני סוגי אורז, תפוחי אדמה בתנור, סלט ירקות, סלט חסה, חציל בטחינה ועוד ועוד...
הזמנו גם את סבתא של אישתי, והיא ברוב טובה הציעה לנו שהיא תביא עוף בגריל.
- "לא, אין צורך, סבתא"
- "אבל כבר קניתי"
- "אבל כבר הכנו אוכל חלבי"
- "אה", שקט, אכזבה, "טוב, לא נורא, לא באים רעבים לארוחה".

בגידה?

סטנלי פישר העלה את הריבית על השקל מ 1.25% ל 1.5% לפני כשבוע והדולר צנח בחמש אגורות לרמה של 3.69. אגלי זיעה צצו על מצחי, אני מהמר שהדולר לא ירד מתחת ל 3.65 וכל אגורה של ירידה תעלה לי 1000 ₪, שזה בכלל הרווח שלי. האם סטנלי בוגד בי? האם הוא יתן לדולר לצנוח? למה הוא מעלה את הריבית לפני שנורתה הירייה הראשונה בדו-קרב באוקיינוס השקט?
אז מה המשמעות של הריבית? ומהי בכלל?
ובכן, הריבית של בנק ישראל היא למעשה תוכנית החיסכון הבטוחה ביותר במדינה, זו הריבית שהמדינה מבטיחה לחוסך, ומכיוון שהמדינה היא הגוף הכלכלי העמיד ביותר, מדובר בסיכון אפסי (שימו לב לבדיחה בסוף). ולכן ריבית בנק ישראל היא למעשה התשואה המינימלית במשק, כלומר, אם יש לי שתי חלופות באותה תשואה אחת של הבנק המרכזי ואחת אחרת (החל מסטרט-אפ וכלה באג"ח של בנק לאומי) ברור שההשקעה בבנק ישראל עדיפה כי הסיכוי בה נמוך יותר.
כאשר בנק ישראל מעלה את הריבית, הוא למעשה סופג השקעות מהשוק הפרטי ולהפך. ולכן בזמן משבר, כאשר אנשים מפחדים להשקיע הבנק מוריד את הריבית ועכשיו, כאשר נראה שאנחנו יוצאים מהמשבר (לפחות עד הירייה הראשונה באוקיינוס השקט) הבנק רוצה לצמצם קצת את הדהירה של הבורסה ומחירי הדירות שנקנות להשקעה.
אבל להעלאת הריבית יש עוד אפקט, כדאיות ההשקעה בשקל עדיפה על פני השקעה במטבעות אחרים, ולכן אנשים מוכרים דולרים וקונים שקלים – ובתמורה: השקל מיוסף... וסטנלי יודע את זה עוד לפני שנולדתי, אז למה הוא עושה לי את זה?
אבל סטנלי הוא אדם של כבוד, וכאשר הוא רואה שאני בצרה, ודקה לפני שמגיעים הפועלים המיוזעים של ההוצאה לפועל כדי לקחת ממני את המקלדת הוא פותח את הארנק ומוציא משם 200 מיליון דולרים שקיבל זה עתה ומייצב את הדולר על 3.7, ועוד היד נטויה. אני נרגע ומוכר עוד אופציות שהדולר לא ירד גם במאי.
דבר אחד מטריד אותי, מה עם היורו? שהרי ישראל מייצאת לאירופה בערך (ואף יותר) כמו שהיא מייצאת לארה"ב, ואם היורו צונח אולי סטנלי ירצה למנוע את הנזק בחזית החשובה הזו. זאת ועוד בהמשך.
ועכשיו לאחת הבדיחות האהובות עלי ביותר:
לפני נפילת הגוש הסובייטי, פולני נכנס לסניף בנק בקרקוב ורוצה להפקיד אלף זלוטי.
אבל כדי להיות בטוח הוא שואל את הפקיד מה יקרה אם הסניף יקרוס, מי יחזיר לו את הכסף. הפקיד מרגיע אותו ואומר שמדובר בבנק עם פריסה ארצית והסניף המרכזי בוורשה ערב לסניף בקראקוב.
"יפה" – אומר הלקוח, אבל לפני שהוא שולף את 1000 הזלוטי הוא מקשה: "ואם הסניף המרכזי בוורשה יפול?". "אל תדאג" – עונה הפקיד בטון רגוע – "הבנק המרכזי של פולין ערב לסניף המרכזי בוורשה."
"יותר טוב" – ממשיך הלקוח – "אבל אם הבנק המרכזי של פולין יקרוס?". הפקיד שמתחיל לאבד סבלנות עונה עדיין באדיבות: "ממשלת פולין ערבה לבנק המרכזי של פולין".
"אהה, ואם ממשלת פולין תקרוס?" – שואל הלקוח המעצבן. "הפוליטבירו וברית המועצות הגדולה ערבה לכך שממשלתנו תוכל לעמוד בהתחייבויותיה".
"ואם ברית המועצות הגדולה והעצומה תפול לנגד עינינו, מי ערב לכספי?". הפקיד כבר איבד את סבלנותו ואמר ללקוח: "בשביל אלף זלוטי מחורבנים לא שווה לך שברית המועצות תקרוס?!".

פתרון יצירתי

כולנו למדנו שהאירובי פתר לנועם טור את בעיית הקשב.
ברור, עכשיו הוא כזה חתיך ולא צריך להקשיב לאף אחד.

ובינתיים במדינה קטנה במזרח התיכון

אז הבנו שארה"ב וסין נמצאות כרגע בדו קרב בצהרי היום אבל הרי אותנו מעניין מה קורה כאן, בישראל. בכלכלה היציבה ביותר בעולם.
אז ככה, באפריל 2009 אובמה התחיל להדפיס כדי למשוך משרות לארה"ב ושער הדולר שעמד אז על 4.2 שקלים התחיל לרדת, הסינים הצטרפו מהר לחגיגת ההדפסות כדי להחזיק במשרות שלהן אז סטנלי פישר אמר לעצמו: "ווגע, ווגע, ווגע, מה פתאום שהאמוויקאים האלה יקחו לנו את המשוות" והתחיל גם הוא לקנות דולרים.
וכבר חצי שנה שסטנלי רוכש דולרים ולא נותן לדולר לרדת מתחת ל 3.65, כמובן כאשר הדולר מתחיל לעלות הוא מספיק לקנות ואז כאשר הדולר עולה בערך ל 3.85 ומתחיל לצנוח חזרה. כך סטנלי מחכה לו לראות איך יתפתח הדו-קרב באוקיינוס השקט שומר על שיווי משקל.
אני בינתיים מהמר לי על יציבות שער הדולר (מוכר אופציות על הדולר) ומרוויח לי כ 2000 שקלים לחודש ונהנה לראות את סטנלי משקיע את מרצו והוננו כדי לשמור עלי.

רטרו

אני יודע שמאבק בכפייה דתית זה מאוד ניינטיז ובכלל מדובר במשהו שגדל בנו בעקבות מסע תעמולה אגרסיבי בסוף שנות השמונים. אני גם יודע שמה שיצא בסופו של דבר זה 15 מנדטים של שנאה בראשותו של טומי לה-פן (איך אפשר שלא להוריד את הכובע למי שעשה את ההשוואה), בכלל בכל פעם שראיתי את לפיד בערה בי התשוקה לחזור בתשובה (אם הייתי יכול להאמין ולו באופן קלוש באלוהים).
אבל למרות זאת, אני ממש מתעצבן מחוק החמץ המטופש הזה! אני בא לקנות בסופר, וכן, בבית אנחנו כמעט ולא אוכלים חמץ, אבל אני כן יכול לשתות תה קמומיל גם אם הוא לא מוכשר לפסח. אבל בסופר, לא! הכל מכוסה, וצריך להתרוצץ שעתיים כדי למצוא כל מיני מוצרים בסיסיים. ובכלל, איזו מן מדינה דפוקה זו שאוסרת על אזרחיה למכור סוג מסוים של מזון (ואפילו זה לא מזיק לבריאות או מדרדר לכאורה לסמים קשים). מי שלא רוצה לאכול חמץ – שלא יאכל בשביל זה להפוך סופר? זו פגיעה ברגשותיי!

אובמה המדפיס

אז איפה היינו? הציבור האמריקאי התרושש ופעמיים "המציא" כסף אבל הבועות האלו התנפצו. ואז הגיע אובמה, ומה הוא עשה? נכון מאוד, המציא עוד פעם כסף – הפעם ע"י הדפסה. לפני משבר הסאב פריים היחס בין כמות הכסף האמיתי (שטרות של ממש) לבין הכסף המולווה היה קטן (כלומר, הרבה מאוד כסף מולווה) אבל המשבר העלה מאוד את היחס והבנקים סרבו להלוות ולהקטין שוב את היחס וכך כמו הכסף קטנה. ולכן, אובמה התחיל להדפיס כסף (כסף אמיתי – שטרות) וכך עם אותו יחס גבוה הציבור האמריקאי חזר לאותה כמות כסף כללית לפני המשבר, ורמת הצריכה שבה לאיתנה. האם בא לציון גואל?
בוודאי שלא. הרי ברור לכל שהדפסת כסף היא לא פתרון, היא אולי אקמול במקרה הטוב – כי הרי מה שאמור לקרות הוא שהשוק האמריקאי יוצף בדולרים, המחירים של המוצרים המיובאים יעלו (שהרי עלות המוצרים המקומיים לא משתנה) וכאילו כלום. אבל מי הגיע לעזרתו של ברק? הסינים. מה עשה הממשל בבייג'ין כאשר ראו שאובמה מדפיס? הפעילו גם הם את מכונות הדפוס שלהם והממשלה הסינית ספגה את עודף הדולרים שהגיעה לסין ושמרה על יחס החליפין בין הדולר ליואן. וכך הכסף המודפס של אובמה נספג בסין והציבור האמריקאי חזר לחגיגת הקניות שלו ויש תחושה ששוב יצאנו מהמשבר.
למה הסינים רצו לשמור על יחס החליפין בין היואן לדולר? לא מאהבת אובמה אלא כדי לשמור על הצמיחה המדהימה של סין, והרי ידוע ששער חליפין גבוה יוריד את כדאיות הייצור בסין ויעביר ייצור לארה"ב – ואת זה הסינים לא רוצים.
אז איפה הבעיה? ארה"ב מדפיסה, קונה מוצרים, הסינים מדפיסים וקונים את הדולרים וכולם מרוצים. טוב, כמובן שלאזרח הסיני זה לא טוב, כי הוא ממשיך לעבוד כמו חמור תמורת שכר זעום – אבל לממשל הסיני לא ממש אכפת מהאזרח הסיני. ובכן, להדפסת הכסף הסיני יש השלכה – אינפלציה בסין. ומזה לממשל הסיני כבר אכפת. אחת ההנחות בממשל הסיני הן שהמהומות בכיכר טיאנמן מקורן באינפלציה גבוהה ולכן הממשל הסיני ימנע מאינפלציה גבוהה.
ובארה"ב, ובכן שם מקווים מאוד ששער הדולר ירד בהדרגה כדי להעלות את כדאיות הייצור בארה"ב וברק אובמה יוכל לקיים את הבטחתו של יצירת מקומות עבודה. הממשל בוושינגטון מפעיל לחץ בינלאומי על סין כדי שתייסף את היואן אבל הממשל הסיני בשלו. ככל הנראה מחכה לאינפלציה שתרים את הראש.

נפלאות האקמול

בשנות השמונים האמריקאים גילו מכרה זהב – עבודה זולה מעבר לים. וכך במקום להתעסק עם כוח עבודה יקר ובעל דרישות וכוח (איגודים) מצאו התאגידים האמריקאים דרך נהדרת להוריד עלויות. אני לא אכנס כאן לשאלות שיפוטיות אלא על ההשלכות של המהלך הדרמטי הזה.
כתוצאה משימוש בכוח עבודה זול מעבר לים הציבור האמריקאי התחיל להרוויח פחות וכסף הקניות שלו התחלק בין פועלי העולם השלישי לבין בעלי ההון האמריקאי. אלא מאי, אותו ציבור אמריקאי הוא הצרכן של התאגידים והפועלים – וכספו מתחיל מדלדל והתוצאה: משבר. ואכן בסוף שנות השמונים נגמר הכסף של הציבור האמריקאי. אז מה עושים כאשר יש מחלה ממארת? לוקחים אקמול.
בתחילת שנות התשעים, עם עלייתו של קלינטון, הבעל, לשלטון, החלה בועת האינטרנט. ומה הייתה אותה בועה? שווי של חברות האמיר ובעצם "הומצא" כסף לבעלי ההון והם "השקיעו" אותו בחברות לא-חברות – כסף שהגיע לציבור האמריקאי שיכל להמשיך לרכוש את מוצרי התאגידים ופועלי העולם השלישי. האקמול עובד וכולם מרוצים. אבל בועה, כמו בועה, דינה להתפוצץ ופתאום המשקיעים הבינו שהם זורקים כסף ואין להם שום סיכוי הסטארט-אפ שבונה אתר למכירת חלקי רכב משומשים יהפוך להיות מייקרוסופט והזרמת הכסף – ושוב משבר. אז מה עושים שממש כואב? לוקחים קצת סמים - מריחואנה רפואית.
בשנות האלפיים מצאו שיטה חדשה להזרים כסף לידי הציבור האמריקאי המתרושש: הלוואות, בעיקר על בתים. החלשת הרגולציה בנושא מתן הלוואות מה שמכפיל את היחס בין כמות הכסף האמיתית לבין זו המתגלגלת, ובא לציון גואל. הציבור האמריקאי יכול להמשיך ולרכוש את מוצרי התאגידים והפועלים (עכשיו זה כבר סינים) וכולם מודים שמריחואנה רפואית זה ממש מצויין. אבל. פתאום. בום, הלוואות הפסיקו לחזור וכל בועת ההלוואות קרסה – משבר הסאב-פריים.
ומה עכשיו? מה עושה אובמה? האם יצאנו מהמשבר? או שאולי פשוט לקחנו עוד אקמול? זאת ועוד בפוסט הבא.

שיעור בפולנית

סדר פסח תמיד מזכיר לי סדר שארחנו לפני כשנתיים שלוש.
כאמור ארחנו את אותו הסדר מה שאומר עבודה קשה בבית, סידור, ארגון השולחנות, כל הדברים הקטנים שצריך למראית פנים של סדר כהלכתו, כלומר ביצים, תפו"א, מים עם מלח, חזרת, מרור, כרפס ועוד.
אבל זה לא הכל, מסתבר שבאותו החג בניגוד לחגים קודמים שמלאכת הבישול מתפזרת בין כל באי הסדר (ובעיקר לא על המארחים) גם כל הבישול נפל בחיקנו מסיבות שונות ומשונות ומוצדקות בעיקרן.
אבל גם זה לא הכל, בלילה שלפני הסדר האחיינים שלנו ישנו אצלנו ומן הסתם נשארו לשחק עד שעות הצהריים המאוחרות.
אבל אנחנו נרתמנו למשימה בחדווה. סידרנו, בישלנו, שעשענו את הילדים ואפילו הגשנו להם אוכל. עבדנו קשה אבל הלך טוב וחצי שעה לפני שעת ההזמנה הסדר כבר היה מוכן ומזומן.
האורחים הגיעו ואשתי בפרץ של שמחת חג שמה מוזיקה ורקדה עם בתי הבכורה ואז סבתה הפולנייה נתנה לה את השיעור החשוב בחייה: "אם את רוקדת סימן שלא עבדת קשה".

מתנה לחג

הגיע חג הפסח וצריך לקנות מתנות. למה? ככה, כי כאשר אנחנו רוצים להראות חיבה למישהו אנחנו צריכים לקנות. לא, הוא ככל הנראה לא צריך את מה שאנחנו קונים (בטח לא באריזה מהודרת ובמחיר כפול) אבל אם הוצאנו עליו כסף סימן שאנחנו מוקירים אותו (מוקירים מלשון י.ק.ר.). ואסור להתקמצן בשום אופן, שהרי אם לא תוציא על דודה מדרגה שניה מאה שקלים לפחות ואילו בת דודתך תביא מתנה יוקרתית ממותגת ב 150 שקל זה הרי ברור שאתה לא מכבד את הארוע ואת קרובת המשפחה שלך.
לקראת החג סידרנו קצת את אחד הארונות שלנו (לא, אנחנו לא מסתערים על כל הבית בשבועיים של ניקיון מגה יסודי) ומצאנו דבש באריזה מהודרת, בקבוק זכוכית עם פקק אטום מכוסה בבד חום שמשווה לו מראה טבעי – הבעיה היא שתוקפו של הדבש הזה פג לפני שנתיים (ולמי שלא יודע דבש תקף לשלוש שנים). אז חוץ מלהדגים שאנחנו לא מסדרים את הארונות פעם בשנה אני חושב שמציאת הדבש גם עוזרת להראות שאנחנו ממש לא צריכים את המתנות לחג.
האמת, השנה ניסיתי. שלחתי למשפחה של אשתי את הסרטון שמסביר למה אנחנו לא צריכים לקנות (כ 20 דקות – מצויין):
http://video.google.it/videoplay?docid=-6061367139802012047&ei=N6jYSLvRBI2uiAKKnvDDAg&q=story-of-stuff+hebrew&hl=it#docid=-1029533080713857254
קיבלתי תשובה אחת: לא נורא, נקנה ונמחזר...
אני הודעתי שאני מוותר על המתנה שלי וגם הצד השני ויתר. אבל חוץ מזה, עסקים כרגיל – לכל בן משפחה מתנה. האמת אשתי קנתה מתנות יפות, את רובן אני הייתי שמח לקבל הבעיה היא שאני לא קהל היעד של המתנות האלה, אלא אנשים אחרים עם טעם אחר ואני מניח שהמתנות , שיתקבלו בחיוך מתוק ונשיקה על הלחי מהר מאוד ימצאו את מקומן באחד ממחסני הבית, שהרי כמעט בכל חדר יש מחסן מאולתר אחד לפחות של דברים שקנינו או קנו לנו שלא היינו צריכים אי פעם.
אם נבדוק עלות תועלת נגיע שוב למסקנה ששכרנו יוצא בהפסדנו. מבחינה כלכלית אם היינו לוקחים את הכסף שאנו מוציאים על מתנות וקונים לעצמנו מה שאנחנו רוצים וצריכים (כן, ככל הנראה מדובר בעגבניות או משהו בנאלי אחד שאנחנו משתמשים בו) היינו מקבלים משהו עדיף על פני כל המתנות שנקבל. וגם במישור הרוחני, שהוא המטרה – לכאורה, נראה שהסבל על הקניה עולה בהרבה על ההנאה מקבלת המתנות.
אז למה אנחנו קונים? כי ככה זה אצלנו במשפחה. נכון, לפני עשרים שלושים שנה זה לא היה ככה אבל תרבות הצריכה הפכה אותנו לצרכני על, לאנשים שמגדירים את עצמם לפי מה שהם קונים.