חינוך סוציאל דמוקרטי

שורש הבעיה במערכת החינוך כיום הוא שתפקידו של בית הספר הוא להחזיק את הילדים ולהעביר אותם את 12 השנים שהם באחריותו כאשר הם בחיים. למעשה הקונספציה הזו היא התנגשות של שתי גישות מנוגדות. מצד אחד הקפיטליזם הישראלי, זה שהורג את מעמד הביניים, גרם לכך שאם אתה לא בהיי-טק או בפיננסים קשה לך מאוד לשרוד. ומצד שני, הגישה הליברלית-חינוכית שאומרת: "כולנו מוצלחים".

וכך, בהינתן תחום צר מאוד שנחשב הצלחה חינוכית (אנגלית ומתמטיקה) מחד, וצורך לא סביר שכולם יצליחו בו מאידך, נוצר המצב שבו כופים על כל הילדים ללמוד תחום צר מאוד ובו כולם צריכים להצליח. התוצאה היא:

א.    הילדים בעלי היכולות החלשות יותר בתחום העיוני-ריאלי נמצאים במסגרת לא מתאימה

ב.    רמת הלימודים יורדת

ג.     המוטיבציה יורדת כי אין כישלון

כמפלגה סוציאל דמוקרטית מפלגת העבודה צריכה למצוא אפיקים לפתח את כלל האוכלוסייה כך שגם אנשים שאינם בתחום ההיי-טק או הפיננסים יוכלו לחיות בכבוד וגם לפתח אותם ככאלה. תפקידו של החינוך בחברה סוציאל דמוקרטית הוא לפתח אנשים גם במקצועות שאינם עיונים-ריאלים.

האלטרנטיבה הסוציאל-דמוקרטית

ובכן, ברגע שהבנו שבתי הספר העיוניים הם למעשה תחילת המסלול האקדמי, וגם החלטנו שאנחנו רוצים שכולם ינסו את המסלול הזה, אנחנו גם חייבים לספק דרכי יציאה מהמסלול הזה להכשרה למקצועות נחוצים במשק הישראלי – או בקיצור: בתי ספר מקצועיים.

ככלל אצבע הייתי אומר שאחרי כיתה ו' כ 25% מהתלמידים יופנו לבתי ספר מקצועיים (בסוף כיתה ו' ילד כבר יודע את חשבון מספיק לניהול משק בית, להתבטא בכתב ויכולת לנתח טקסט ברמה בסיסית). בסוף כיתה ט' יצטרפו עוד 33% מהתלמידים לבתי הספר המקצועיים ומהחמישים האחוזים הנותרים חצי יעברו בגרות (כלומר רבע מהתלמידים שהחלו בכיתה א').

בהשכלה הגבוהה המכללות יהוו המשך של בתי הספר המקצועיים וידרשו 12 שנות לימוד אבל לא בגרות, ואילו לאוניברסיטאות הבגרות תספיק (לפי דעתי אפשר לוותר על הפסיכומטרי אם מצמצמים את הזכאים לבגרות ובכך גם מעלים את רמתה).

ההשפעה

ההשפעה של הוספת בתי ספר מקצועיים למערכת החינוך תהיה כפולה.

א.    תלמידים אשר מתקשים בלימודים העיוניים יעברו ללימודים המדגישים תכונות אחרות ולאו דווקא את התחום השכלתני. מה שיוריד את הנטל על המורים בבתי הספר העיוניים להחזיק תלמידים שפשוט לא מתאימים.

ב.    תלמידים ללא מוטיבציה אך עם פוטנציאל עיוני יבינו שהם חייבים להצליח בלימודים על מנת להמשיך במסלול העיוני ולכן יתייחסו (הם והוריהם) הרצינות רבה יותר ללימודים.

הרתיעה

בישראל בתי הספר המקצועיים נתפסים במקומות נחשלים בגלל השימוש בהם בשנות החמישים להסללת יוצאי מדינות צפון אפריקה בערי הפיתוח ללמוד עיבוד שבבי וכלכלת בית וזאת כאשר בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה לא הייתה האפשרות לבית ספר עיוני.

אולם, אל לנו להניח לכישלון העבר להרוס לנו את העתיד אבל עלינו ללמוד ממנו. בתי הספר המקצועיים צריכים להיות צמודים לבתי הספר העיוניים כך שלכל ילד תמיד תהיה האופציה העיונית. בנוסף בתי הספר המקצועיים צריכים להכין את אזרחי העתיד למקצועות מתאימים שאינם מחייבים לימודים גבוהים וכאלו יש לרוב: מעצבי אתרים, מנהלי חשבונות, אנשי מכירות, ניהול עסקים, אומנויות הבמה ועוד. יהיו גם מקצועות שדורשים מיומנויות טכניות כגון טכנאי מחשבים, פועלי בניין, טבחים.

בתי הספר המקצועיים צריכים למצוא את האלטרנטיבות ללימוד השכלתני ואינטלקטואלי, לפתח אצל התלמידים את היכולות האחרות שיש להם: אומנותי, טכני, אינטליגנציה רגשית ועוד. לימוד בדרכים אחרות יפתח בפני התלמידים את היכולות לעבוד במקצועות אשר דורשים את היכולות האלו.

הדרך

המפתח להצלחה של בתי הספר המקצועיים הוא אי תיוגם כ-'נחשלים' אלא כ-'שונים'. אם המקצועות שיוצעו בבתי הספר המקצועיים הוא מקצועות שנחשבים יוקרתיים כמו עיצוב אתרים, טכנאי מחשבים, אומנות, קולנוע ועוד. בתי הספר המקצועיים יהיו אטרקטיבים להורים שרואים שילדיהם מתקשים בלימודים העיוניים.

חששות

מעבר לרתיעה ממשקעי העבר עוד שני חששות ילוו מהלך שכזה:

א.    הפחד ש"נאבד" ילד עם פוטנציאל אקדמאי

ב.    שהסינון יעורר תחרות בקרב הילדים

נכון – יש סיכוי שילדים עם פוטנציאל אקדמאי מסיבות שונות יגיע לבתי ספר מקצועיים. וללא ספק יש בכך עוול. אבל האם העוול שאנחנו עושים כיום כאשר אנחנו כופים על עשרות אלפי ילדים עם כישורים שאינם עיוניים ללמוד במסגרת עיונית הוא לא גדול בעשרות מונים?

הסינון צריך להתבצע על סמך ממוצע ציונים אבסולוטי ולא יחסי, כלומר, אנחנו לא נבחר מכל בית ספר את 25% שיעברו לבית ספר מקצועי, אלא בתחילת השנה יפורסם הציון הממוצע שמתחתיו עוברים לבית ספר מקצועי. מה שאומר שהתחרות לא תהיה בין התלמידים אלא של כל תלמיד מול הציון.

סיכום

רוב הפתרונות המוצעים כיום הם פתרונות שאינם מנסים לשנות את סביבת הלימוד אלא לשפר אותה עם מורים שמרוויחים יותר, כיתות קטנות ועזרים טקטיים מתוחכמים. אולם שורש הבעיה, לפי דעתי הוא במוטיבציה של התלמידים ובהתאמה שלהם למסלול הלימודים. ללא פתרון של בעיית השורש הזו כל שקל שיושקע במערכת החינוך יהיה מאוד לא יעיל.

עם שיפור אווירת הלימוד בבית הספר מקצוע ההוראה ימשוך אליו אנשים עם יכולות גבוהות יותר שביכולתם ללמד טוב יותר מאשר חלק מהמורות של ימינו שדרישת המקצוע העיקרי שלהן הוא לשמור על הכיתה. באווירת לימודים טובה, גם כסף שיושקע בכיתות ובעזרים טכניים יהיה יעיל יותר.

הצעה למצע מפלגת העבודה - דת ומדינה

מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא, לפי הגדרה, מדינה יהודית אבל גם דמוקרטית. כלומר, ישראל היא מדינתו של העם היהודי. מצד אחד אל לה למדינה לכפות על אזרחיה אורח חיים ומצד שני עליה לתמוך ולקדם  אורח חיים יהודי – הן בהסברה והן במתן שירותים ציבוריים.

כמדינה דמוקרטית, ישראל גם צריכה להעניק חופש פולחן ושירותי דת לבעלי דתות אחרות.

נישואין, גירושין וקבורה

כמדינה דמוקרטית ישראל צריכה לאפשר נישואין, גירושין, קבורה ושאר שרותים חופשיים לכל אדם לפי רצונו. כמדינה סוציאל-דמוקרטית, לאפשר משמעו גוף ציבורי המעניק את השרותים הללו, לפחות של הזרמים הגדולים במדינה: יהודים אורתודוכסים, מוסלמים, אתאיסטים ויהודים רפורמים.

מבחינת נישואין וגרושין, המדינה צריכה לקבוע נוהל אזרחי של רישום לנישואין בו יצטרכו כל האזרחים להרשם על מנת להתחתן או להתגרש – ללא קשר לטקס אותו הם עוברים.

                  

השבת

מעבר להיותה מוסד דתי-יהודי השבת הינה גם זכות סוציאליסטית של יום מנוחה של כל הציבור. יום שבו לא רק זכותו של האדם העובד לנוח מעבודתו אלא גם לשהות בחיק משפחתו.

ולכן, על המדינה להעניק יום מנוחה ביום השבת לכל העובדים במגזר הציבורי ולאכוף בחקיקה על עסקים בינוניים וגדולים (מעל 100 עובדים) את השבת כיום מנוחה (למעט חריגים). מצד שני, אל למדינה למנוע מאנשים פרטיים את חופש התנועה והעיסוק בשבת.

בנוסף, עקב האיסור הדתי על נסיעה בשבת, על המדינה לדאוג לבתי כנסת לציבור המתפללים במרחק הליכה בקהילות שבהן יש מספיק אנשים המעוניינים בכך.

שירות לכווולם

החרדים פוסחים על שני סעיפים ולמעשה מנצלים את כלל הציבור הן בכך שאינם משרתים בצבא והן בהימנעות מכניסה לשוק העבודה. מדינת ישראל צריכה לפתור את שתי האנומליות הללו לא באופן כוחני אלא על ידי אימוץ והכלה של הפרטים בתוך החברה.

לפי דעתי, הדרך הנכונה להכלה עוברת קודם דרך שוק העבודה, בו יש לציבור החרדי יותר אינטרס להיכנס ובשלב ראשון אפשר לוותר על השרות הצבאי. המדינה צריכה להגיע בהדברות עם ראשי הציבור החרדי להסכמות כיצד ניתן לצרף את החרדים לשוק העבודה ולהשקיע בכך משאבים ציבוריים. השילוב צריך להיות גם במערכת החינוך אבל גם כאן חייב להיות תוך כדי הדברות.

בד בבד עם ההידברות על מנת לשלב את החרדים בשוק העבודה יש להגיע להסכמה לגבי שירות לאומי אזרחי משמעותי על מנת למנוע מהחלק החילוני בעם להרגיש חוסר צדק בנשיאה בנטל.

קצבאות ילדים

סעד הוא נדבך חשוב במדינה סוציאל דמוקרטית אבל רק כאשר הוא בא על מנת לפצות על קשיים בהשתלבות בשוק העבודה ולא כאורח חיים מבחירה של אנשים שיכולים לעבוד.

קצבאות ילדים הן טעות היסטורית ויש לבטלן באופן מיידי. את הכסף יש להפנות לסעד במדיניות מתקדמת יותר (מדיניות סעד ראויה לדיון נפרד).